המיתולוגיה היוונית The Greek mythology

המיתולוגיה היוונית

כתיבה וצילום - ארנון אריאלי

מיתולוגיה היא תורת המיתוס. המיתוס הוא סיפור דמיוני או עלילה שלמה הבנויה ממרכיבים וממאפיינים של תרבויות שונות. המיתוס מכיל בדרך כלל מסר גלוי או סמוי שמטרתו היא לכוון את בני התמותה לנהוג בדרך מסויימת, ועל ידי כך הוא יוצר תרבות, דת ופולחן. זאת למרות הידיעה שמדובר בסיפור דמיוני שאינו ניתן להוכחה. המיתולוגיה היוונית היא אוסף של מיתוסים שמקורם בתרבות היוונית העתיקה, היא מהווה את הבסיס התפיסתי והסיפורי של התרבות, המדע וההסטוריה היוונית אודות העולם הקדום. המיתולוגיה היוונית חדרה לתחומים רבים בחיינו, אנו משתמשים ביום יום בשפע מילים וביטויים שחדרו לשפתנו ומקורם בסיפורי המיתולוגיה. כמו למשל: סוס טרויאני, עקב אכילס, מוזה, נרקיסיזם, תיבת פנדורה, עבודה סיזיפית, אטלס, נקטר (משקה האלים), נחש פיתון, היפנוזה, מטמורפוזה, מנטור ועוד רבים. ביטויים ומושגים אלה מהווים נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית עד ימינו אלה. בנוסף לכך, ראוי לציין כי כמעט בכל אי, עיר, אזור או אתר מרכזי ביוון יש סיפור הקשור למיתולוגיה. אך לא רק ביוון, סיפורי המיתולוגיה ממשיכים להיות עד היום מאגר של דימויים ונרטיבים חשובים הממשיכים להצית את הדמיון האמנותי, התרבותי הספרותי האנושי. הביטויים לכך נמצאים איתנו כאו ועכשיו, במוזיאונים, מבנים, פסלים וגנים בכל עיר באירופה. מרבית כוכבי הלכת, ירחים במערכת השמש, תכניות חלל וחלליות, קרויים על שמם של אלים ודמויות מהמיתולוגיה היוונית כך למשל: אפולו, אודיסאוס, מרקורי, יופיטר, אוראנוס ונפטון.

המיתולוגיה היוונית עוסקת בעיקר בפועלם של האלים ומערכת היחסים בינם לבין בני האדם. סיפורי המיתולוגיה רווחו בקרב היוונים כתורה שבעל פה עד שהועלו על הכתב בעיקר על ידי שני משוררים, הסיודוס והומרוס. ניתן למצוא סתירות ואי התאמות בין שני המקורות אלה, ולכן יש יותר מגרסה אחת לכל מיתוס .במיתוסים על אודות האלים אנו יכולים למצוא מעין תמונת ראי המשקפת את עצמנו בשעה בה אנו חדורי יראת כבוד. המיתוסים מספרים בין היתר על האלים בדמות אנושית, על תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. לעיתים היו האלים חוברים אל בני האדם ומקיימים איתם יחסים ואף יולדים ילדים חצי אנושיים. המיתוסים נוצרו על מנת להסביר תופעות טבע ואירועים היסטוריים אשר לא היו מובנים לבני האדם בתקופתם, כמו גם הסברת היבטים שונים של חיי היום יום והמציאות בהם, ועד לחיים אחרי המוות. היוונים היו עם גאה, חזק, יצירתי ושאפתני. הם אהבו את החיים והאמינו בניצול מירבי שלהם. הם השקיעו אנרגיה עצומה במרדף אחרי התהילה במשך 500 השנים בין התקופה של הומרוס לאלכסנדר מוקדון. האלים האולימפיים שיקפו את התכונות הללו והופיעו במיתוסים כדמויות אנושיות ומוחשיות הדומות מאד לבני האדם במראה החיצוני, בתכונות הגופניות וגם בתכונות האופי וברגשות כגון: שאפתנות, אהבה, קנאה, יופי, כעס, נקמה ותשוקה, ניאוף ונהנתנות. היוונים קיבלו עליהם את מגוון האלים הללו משום שהאלים דמו ליוונים בהתנהגותם. האלים חיו חיי נצח, הם יכלו לעשות מעשים בלתי מוסריים ולבני האדם אסור היה לבקרם בשל כך. אחד המוטיבים העוברים כחוט השני בכל המיתוסים הללו היה הרעיון שבני תמותה שהפרו את זכויותיהם של האלים נענשו בעונשים כבדים. גיבורי המיתולוגיה  נוטים להיות לוחמים אמיצים והרפתקנים, מעשי הגבורה שלהם היו מעל מעבר למעשי הגבורה של האדם הפשוט, אך השאפתנות שבערה בהם ויצרה יהירות, רברבנות, פזיזות ואף אכזריות, גרמה לעיתים גם לכשלונות אשר שימשו כמיתוסים מהם אמורים בני האדם להפיק לקחים. מוטיב נוסף שחוזר על עצמו מתייחס לכך שאת כל המחלוקות בין האלים יש ליישב בהסכם בוררות. פוסידון ואתינה, אפולו והרמס, אפרודיטה ופרספונה ודמטר והדס, נאלצו לפתור את הסכסוכים ביניהם בדרך זו. ולעתים אחד מבעלי הדין, או שניהם, לא רוו נחת מן הפתרון. למעשה, הגורם היחיד ששמר על אחדות באולימפוס היה כוחו של זאוס, שכיהן כשופט עליון.

דמות בולטת נוספת במיתולוגיה היוונית היא הנימפה (ביוונית: Νύμφη - אשה צעירה) הנימפה היא אלת טבע מישנית, יצור על טבעי, חצי אל, וחצי בת תמותה. הנימפות לא היו בנות אלמוות, אך האריכו חיים ולא הזדקנו. ביתן של הנימפות הוא בטבע הן מחוברות ליצירה ולהתפתחות שבטבע ומייצגות האנשה של אחד מהמוטיבים שלו. הנימפות מתוארות בדרך כלל כנערות צעירות ויפות, חובבות מחול, מוזיקה, וכמותחות קשת בפמליה של אפולו, דיוניסוס, ארטמיס. למרות שכוחן עלה על זה של בני האנוש הן התייחסו אליהם בחסד. אך יחד עם זאת, הן מושכות בכוח את מי שהן אוהבות למקום שלהן. חייהן תלויים בסביבתן וכשהן נעקרות ממנה, חייהן נתונים בסכנה. כשכעסו, בדרך כלל בעקבות נזק שנגרם לביתן, הן נהפכו למסוכנות. המילה "נימפומניה" (דחף מיני מוגזם אצל אישה) מקורה בנימפה.

בעמוד זה נשתדל לרכז את מרבית המיתוסים המרכזיים והמעניינים של המיתולוגיה היוונית. נכיר גם את המקור לכמה מהביטויים ומטבעות לשון בהם אנו משתמשים בחיי היום יום.

האלים היוונים: שנים עשר האלים הראשיים והחשובים ביותר נקראו האלים האולימפיים. הם שכנו עפ"י המיתולוגיה על פסגתו של הר האולימפוס, הגבוה בהרי יוון. היוונים האמינו שאלה הם האלים החזקים אשר שולטים בתבל. היו כמובן אלים נוספים, זוטרים יותר. רומא העתיקה אשר כבשה את יוון העתיקה, אך במקום להשליט עליה את תרבותה, היא אימצה מהיוונים את המיתולוגיה והעניקה לאלים שמות משלה. להלן סקירה אודות שנים עשר האלים החשובים, פועלם, תחומי אחריותם והמיתוסים המרכזיים אודותם. 

זאוס –  בכיר האלים באולימפוס. אדון האלים, בנם האחרון של הטיטאנים קרונוס וריאה. אל השמיים, הברק והרעם, מזג האויר, אחראי על המשפט והצדק. דמות כריזמטית, יצרית, חמת מזג, ורודף נשים, תכונות שסבכו אותו בצרות לא אחת. המיתוסים אודות זאוס עוסקים בעיקר בשליטתו באלים ובבני התמותה. תאוות הבשרים שלו גרמו לו לפעולות שונות ומגוונות כדי לפתות אלות, נמפות ובנות תמותה. בכל פעם שזאוס לובש צורת חיה, הוא עושה זאת כדי לרצות את יצר התאווה שלו. זאוס הוא אביהם של מרבית האלים והגיבורים המיתולוגים. מוכר גם בשם הרומי האל יופיטר, גדול כוכבי הלכת במערכת השמש. נשוי לאחותו, האלה הרה, מכאן גם אחד מכינוייו, זאוס הריוס. (זאוס, בן זוגה של הרה). קרונוס, אביו של זאוס נהג לבלוע את ילדיו לאחר שנולדו, זאת מאחר שנאמר בנבואה כי אחד מבניו ידיח אותו משלטונו בעולם. ריאה ילדה את זאוס במערה מוסתרת בכרתים. היא נתנה לקרונוס בעלה אבן עטופה בד במקום בנה, קרונוס בלע את הפיתוי תרתי משמע, וזאוס ניצל. זאוס גדל בסתר, וכאשר בגר החליט לשחרר את חמשת אחיו ואחיותיו. פוסידון, האדס, דמטר, הסטייה, הרה. הוא הערים על קרונוס אביו בכך שנתן לו לשתות משקה שאמור להפוך אותו לדמות החזקה בעולם, אולם בפועל הוא נתן לו יין מעורב במי ורדים וחרדל. כתוצאה מכך הקיא קרונוס את אחיו של זאוס מקרבו. כשחברו האלים יחד, הם נלחמו במשך 10 שנים בטיטאנים, שבראשם עמד אביהם קרונוס. לבסוף הושלכו הטיטאנים לטרטרוס (בית כלא לבני האלמוות). אטלס, גנרל הטיטאנים שנאלץ לשאת את השמיים על גבו, הורשה להישאר מחוץ לכלא, אך הוא סבל מאוד. קרונוס נקצץ לאלף חתיכות בחרמשו שלו עצמו (על ידי זאוס) והושלך גם הוא לטרטרוס. לאחר הנצחון על הטיטאנים בחרו ששת האלים הראשונים את הר האולימפוס כמקום משכנה הנצחי. שם נבחר זאוס לשליט העליון. לזאוס היו נשים אחרות לפני הרה. כך למשל, עם האלה מטיס (חכמה), ממנה נולדה האלה אתנה. ועם ותמיס (צדק אלוהי) גם לאחר נישואיו עם הרה הוא המשיך לנהל פרשיות אהבים שגרמו לויכוחים רבים עם הרה. אך הרה לא יכלה להענישו על כך, משום שכוחותיו של זאוס היו חזקים בהרבה מכוחותיה. מה שנותר לה הוא להסיט את יצר הנקמנות לעבר אותן נשים. אחד המיתוסים המעניינים בהקשר זה, הוא הולדתו של דיוניסוס אל היין. אמו הייתה בת תמותה בשם סמלה, נסיכת תבאי. זאוס הגיעה לבקרה בלילה חשוך ושכב איתה. לאחר זמן מה כאשר גילתה סמלה שהיא בהריון היא הפיצה את הדבר והתפארה בכך שזאוס הוא האב. השמועה הגיעה גם להרה אשר התחפשה לאשה מינקת והגיעה לסמלה בנסיון לברר האם נכון הדבר, לסמלה לא הייתה היכולת להוכיח כי מדובר בזאוס, הרה מציעה לה אם כך שתבקש מזאוס להתגלות בפניה עם דמותו האמיתית. וכך, בביקורו הבא של זאוס אצל סמלה, מאחר והבטיח לה להענות לכל בקשותיה הוא נענה לה וחושף בפניה את דמותו האמיתית, פעולה זו גרמה להתפרצות של חום ששרפה את סמלה ולא הותיר ממנה זכר. בתוך כך מצליח זאוס להציל את העובר שברחמה, הוא שתל אותו בתוך ירכו עד שהגיע זמנו להיוולד ולהפוך לאל דיוניסוס אשר זכה לחיי נצח.

פסל זאוס - המוזיאון הארכאולוגי, אתונה.

אירופה (Ευρώπη ,Evropi) הוא שמה של דמות במיתולוגיה היוונית. משמעותה ביוונית, פנים רחבות. זאוס הוקסם ממנה והחליט לפתותה, הוא הפך את עצמו לשור יפה תואר והשתלב בעדרים של אביה. כאשר אירופה והמשרתות שלה לקטו פרחים, הוא התקרב אל הנערות בעדינות, הן הוקסמו ממנו ורצו לשחק איתו. אירופה החלה ללטפו ואף טיפסה על גבו. זאוס ניצל את ההזדמנות ודהר לכיוון הים, למסעם בים התלוו נימפות ים, טריטונים, ואל הים פוסידון. אירופה מבינה בשלב מסויים כי השור אינו אלא אל מתחזה. זאוס מגלה לה את זהותו האמיתית, ואומר לה כי הוא לוקח אותה למקום הולדתו, כרתים, וכי הבנים שיוולדו לה ממנו יהיו מלכים עצומים שימשלו באנושות. הוא ממליך את אירופה למלכת כרתים. אירופה יולדת לזאוס שלושה ילדים: את מינוס שהפך לימים למלך האגדי של כרתים, על שמו קרויה התרבות המינואית. את רדמנתיס וסרפדון, שהפכו עם הזמן לשליטים חכמים ולשופטי המתים בשאול. אירופה קראה יבשת על שמה. בציורים רבים לאורך ההסטוריה רואים את אירופה אוחזת בקרן אחת כדי לייצב את עצמה ורוכבת בשלווה ובלא פחד. בחלק מציורי האגרטלים העתיקים ועתיקות אחרות רואים אותה רוכבת רכיבה עם רגלים פשוקות, ובחלקם ברכיבה על הצד. כמה מגדולי הציירים ציירו את אירופה והשור. כשאירופה מתוארת באומנות בהקשר של החטיפה והאונס שעברה, היא תוצג ליד או על גב שור. אולם כשאירופה מוצגת כאחת היבשות, אז בדרך כלל היא תוצג לצד או על גב סוס לבן אצילי המייצג את שלטונה ועליונותה של אירופה על כל שאר היבשות האחרות.

אירופה על גבו של זאוס בדמות השור - פסל ברונזה בנמל אגיוס ניקולאוס, כרתים.

.

הרה – אשתו ואחותו של זאוס, מלכת האולימפוס. אלת האמהות, המשפחה, הלידה והנישואין, פטרוניתן של הנשים הנשואות. בקרב הרומאים נודעה בשם האלה יונו. מתוארת בדרך כלל כאלה אצילה ונשגבת העונדת לראשה כתר מלכות. נוהגת להחזיק בידה את פרי הרימון, אשר נחשב ביוון העתיקה לסמל של נישואין, פריון, חיים ומוות. מקדשה העיקרי היה בעיר ארגוס, שם נחוג החג החשוב "ההראיה". הרה ילדה לזאוס ארבעה ילדים: ארס, אל המלחמה. איליתיה, אלת הלידה. הבה, אלת הנעורים. והיפיסטוס, אל האש והנפחים. למרות שלל תאריה, הרה לא מצטיירת בסיפורי המיתולוגיה כדמות אימהית במיוחד. לאחר שילדה את בנה היפיסטוס, היא השליכה אותו מהר האולימפוס כאשר הבחינה בכיעורו ובצליעתו. הרה הייתה קנאית במיוחד בגלל ריבוי הנשים אליהם נמשך זאוס, היא לא היססה להרוג את תינוקה של המאהבת של זאוס ואף שחטה את המאהבות שלו.

פוסידון - אחיו של זאוס, אחד משנים עשר האלים האולימפיים. אל הימים, האוקיאנוסים, האגמים, הסוסים, ומחולל רעידות האדמה. זהו האל נפטון במיתולוגיה הרומית. מעמדו הבכיר של פוסידון בקרב האלים נובע בעיקר מעצם היותה של יוון מוקפת בחופי ים, ורבים מתושביה היו יורדי ים ודייגים. פוסידון ידוע באופיו ההפכפך. בהיותו במצב רוח טוב הוא הרגיע את גלי הים ועזר לספינות להחלץ מסערות. ומנגד, כאשר היה במצב רוח רע, הוא יצר סערות ורעידות אדמה והטביע ספינות. פוסידון נחשב כאל נוקם ונוטר. כך לדוגמא יסר את המלך אודיסאוס במסעו חזרה מטרויה לאיתקה וגרם לו לשהות בים משך 10 שנים. סימן ההיכר הבולט שלו הוא הקלשון בעל שלוש שיניים. מקדשים רבים נבנו לכבודו ביוון העתיקה, הפולחן לפוסידון היה נפוץ מאד, במיוחד זבחו לו מלחים ויורדי ים אשר הקריבו לו קורבנות והתפללו שיסייע להם במסעותיהם הימיים. בדומה לזאוס, גם פוסידון נודע בגבריות ובמיניות שופעת. הוא ניהל פרשיות אהבה רבות עם אלות, נמפות ים, בנות תמותה וגם עם מפלצות מהן נולדו צאצאים רבים ומגוונים.. בת זוגו המוכרת היא נימפת הים אמפיטריטה, היא ילדה לפוסידון את בנו טריטון, המתואר כבעל פלג גוף עליון של אדם, ופלג גוף תחתון של דג. בת זוג נוספת שלו היא אחותו, האלה דמטר. המיתוס מספר שבנסיון לחמוק מחיזוריו היא שינתה את דמותה לסוסה והסתתרה בתוך עדר סוסים. אך פוסידון עלה על נסיון זה, שינה את מראהו לסוס הרבעה וביצע בה את זממו. כתוצאה מכך נולד צאצאם, הסוס אריון שהיה מהיר במיוחד. כמו כן ילדה לו האלה דמטר את הנימפה דספינה. עוד בת זוג ידועה היא בת התמותה, איתרה. היא ילדה לו בין היתר את תזאוס שהצליח להרוג את מפלצת המינוטאור (עליה יסופר בהמשך). פוסידון קיים יחסים גם עם בת התמותה היפהפייה מדוזה. זה התרחש במקדשה של האלה אתנה אשר זעמה על חילול מקדשה. היא הפכה את מדוזה למפלצת בעלת שיער העשוי מנחשים חיים וארסיים, המסוגלת לאבן אנשים חיים באמצעות מבטה. מאוחר יותר, כשפרסאוס ערף את ראשה של מדוזה, זינקו מצווארה השחוט שני בניו של פוסידון: כריסאור ופגסוס, הסוס המעופף.

השליטה בים לא סיפקה את פוסידון, הוא חמד גם אזורים על פני האדמה. במסגרת מאבקו באלה אתנה על השליטה באתונה, נוצרה ביניהם תחרות, מי משניהם יוכל לתת לתושבי אתונה את המתנה הטובה ביותר. פוסידון דחק את תלת-הקלשון שלו לתוך האקרופוליס ויצר נחל זורם שמימיו היו מלוחים. אתנה השיבה בכך שהעניקה לתושבי אתונה עץ זית. תושבי אתונה לא התרשמו ממתנתו של פוסידון והעדיפו את אתנה על פניו של פוסידון. זאוס תבע כי המחלוקת תובא לבוררות בפני האלים. האלים תמכו בפוסידון, ואילו האלות תמכו באתנה, זאוס נמנע, ואתנה זכתה ברוב קולות ונצחה. כנקמה, הציף פוסידון את כל האזורים שסביב אתונה. ניסיונות נוספים שלו לתפוס עמדות כוח נכשלו אף הן. כך קרה כאשר ניסה לכבוש את האי נקסוס מידי דיוניסוס, את האי אגינה מידי זאוס, את העיר קורינתוס מידי הליוס, ואת חבל ארגוליס מידי הרה. חמדנותו התככנית גרמה לו להיות בלתי אהוד בקרב יתר האלים האולימפיים.

שרידי מקדש האל פוסידון בכיף סוניו - 440 לפנה"ס

דמטר - אחותם של זאוס, פוסידון, האדס, הרה והסטייה. היא אלת החקלאות, התבואה והדגן ואחת מ-12 האלים האולימפיים. מקבילתה הרומית נקראת קרס (Ceres). תחום אחריותה היה חשוב מאד, שכן, היוונים התבססו על חקלאות לקיומם, ולפיכך ביטאו את הערצתם לדמטר בפסטיבלים וכיבודים אחרים. הקשר שלה לתבואה הפך אותה בעקיפין גם לאלת הפריון. דמטר הנהיגה את "המיסטריות של אלאוסיס", כת דתית שהאמינה בגלגול נשמות. חברי כת זו האמינו שנשמת האדם תיוולד מחדש לאחר המוות, בדיוק כמו שהתבואה פורחת בכל שנה לאחר הקציר ולאחר המוות החורפי.

המיתוס העיקרי של דמטר קשור לפרספונה, הבת שלה ושל זאוס, אשר נחטפה על ידי האדס, אל העולם התחתון והמוות. עפ"י המיתולוגיה, השפעת המיתוס על הטבע מסבירה את סדר העונות ביקום. וזה סיפור המעשה: הנערה היפה פרספונה יוצאת לשוח בשדה עם חברותיה, בנות האלים, לקטוף פרחים. בין הפרחים, פרח נרקיס המיועד לפרספונה. הפרח "נשתל" על ידי זאוס אביה של פרספונה, בעלה של דמטר, במטרה לעזור לאחיו האדס לחטוף את פרספונה. (סברה נוספת היא כי אפרודיטה היא זו שגרמה להאדס לחטוף את פרספונה לשאול. זאת משום חששה שהאלה הצעירה פרספונה, בתה של דמטר אלת האדמה תהפוך גם היא לאלה בתולה ועקב כך יתגבר כוחן של האלות הבתולות באולימפוס). כך או כך, כאשר רכנה פרספונה לעבר הנרקיס כדי לקוטפו פערה האדמה את פיה ומבטן האדמה הגיח האדס וחטף אותה. האדס המליך את הנערה למלכה, בהסכמת זאוס. דמטר לא ידעה את נפשה מרוב צער על העלמות בתה. היא פרשה מחברת האלים באולימפוס ושוטטה בקרב בני האדם, לאחר חיפושים רבים נודע לה מפיו של אפולו, אל השמש את אשר קרה. היא זעמה על כך והטילה קללה על האדמה, הבצורת שנוצרה עקב כך גרמה לקמילת כל הצמחייה ובעקבותיה נוצרה שממה והאדמה חדלה לתת פרייה. בני האדם, שגוועו ברעב התחננו לאלים שישנו את רוע הגזרה. זאוס פנה לדמטר כדי שתשוב לאולימפוס ותסיר את הקללה. דמטר התנתה את הסכמתה להחזרת הסדר הקיים בכך שיאפשרו לה להתאחד חזרה עם בתה. לפיכך, דרש זאוס מהאדס להשיב את פרספונה לאמה. האדס הסכים בלית ברירה, אך לפני ששחרר את פרספונה, נתן לה לאכול גרעין רימון, שזרע בלבה געגועים עזים ומייסרים אליו. לאחר שבלעה את הגרעין, לא יכולה הייתה פרספונה לחיות ולו שנה אחת בלי האדס. היא חזרה לאמה, אך בכל שנה, הייתה יורדת למספר חודשים לשאול, כדי להיות עם האדס. בחודשים אלה, כאבה של דמטר היה חוזר, ושוב היא הייתה מקפיאה את האדמה, העלים היו נושרים ודבר לא היה צומח. כך נוצרו עונות השנה. תקופת האבל הייתה בסתיו ובחורף. כאשר פרספונה הייתה חוזרת מן השאול, הכול היה מתחיל ללבלב ולצמוח והאנשים היו קוצרים את התבואה, כך נוצרו האביב והקיץ. "חטיפתה של פרספונה" - הוא ציור מפורסם של רמברנדט המתאר את המיתוס. 

 האדס - אל השאול וממלכת המתים. פרוש שמו ביוונית הוא "בלתי נראה". אחיהם של זאוס, פוסידון, הרה, הסטיה ודמטר. ההכרה בהאדס כאחד משנים עשר האלים האולימפיים שנויה במחלוקת, מכיוון שהגדרת המונח "אל אולימפי" לא אחידה בקרב כולם. אלה המכירים בו ככזה, מסתפקים בתנאי שאל אולימפי הוא אל מהדור שבא אחרי הטיטאנים. מנגד, יש דעה הסוברת כי בנוסף לכך, אל אולימפי יחשב לכזה רק באם הוא מתגורר באולימפוס ויש לו כס באולם האולימפוס. האדס אינו עונה לדרישות אלה, ומכאן המחלוקת. הוא העביר את רוב זמנו בממלכתו אשר מתחת לפני האדמה, יחד עם אשתו פרספונה (בתה של אחותו, ע"ע האלה דמטר) להאדס ופרספונה צאצאים, זאת בשונה לשאר האלים.

האדס הצטייר כאל קר וחסר רגש שאינו מרבה בגילויי רחמים וחמלה, בני האדם נחרדו מדמותו ונמנעו מלהגות את שמו. לחלופין, הם כינוהו בשם "פלוטון" (Πλούτων עושר ביוונית), מכאן נובע שמו הרומאי פלוטו. מקורו של שם זה הוא בתפיסה המייחסת להאדס גם את השליטה על האוצרותיה הטמונים בבטן האדמה, דוגמת מחצבים, מתכות, אבני חן ועוד. האדס זכה לכינויים נוספים, כגון: קלימנוס ("ידוע לשמצה"), פולידגמון ("שמקבל הרבה") ואובולאוס ("מנחש היטב").

האדס שלט על ממלכת המתים בקפדנות ובעוצמה. הממלכה כללה את שדות האליסיום המקבילים לגן עדן, שדות אספודל לשם נשלחו נשמות רגילות, שדות היסורים המקבילים לגיהנום, אלה כללו בתוכם גם את גיהנום האלים – טרטרוס. האדס אסר על נתיניו לעזוב את השאול, והגיב בזעם רב כאשר מישהו ניסה לשלול ממנו את קורבנותיו, נפשות המתים השייכים לו על פי החוק והצדק. מנגד, הוא התיר למספר אנשים חיים, כולם גיבורים ואנשי שם, לבוא אל תחומי ממלכתו. ואכן, המיתוסים מספרים שהרקולס, אודיסאוס, איניאס, אורפאוס ותזאוס שהו זמן מה בעולם התחתון, אך אף אחד מהם לא נהנה ממה שראו עיניו שם. האדס תואר יושב על כס מלוכה ומחזיק בידיו שרביט מלכות, מזלג עצום בעל שתי שיניים, שבעיתות כעס ומשבר שימש גם ככלי הנשק של האדס, בדומה לקלשונו של פוסידון. סמלו המוכר ביותר הוא קסדה מכושפת, שהוענקה לו על-ידי הקיקלופים, ושהפכה את כל מי שחבשהּ להיות בלתי נראה. פעמים מספר השאיל האדס את הקסדה הזו לאלים ולבני אדם, בין היתר לשליח האלים הרמס ולגיבור היווני פרסאוס. בין סמליו הידועים של האדס ניתן למנות גם את מרכבתו הנוראה הרתומה לארבעה סוסים שחורים כפחם, שזרעה אימה בלבבות אלו שחזו בה.

האדס השליט את אדנותו על ממלכתו בעזרתן של מספר דמויות מעוררות אימה, כמו: כארון, משיט המעבורת לעולם השאול. היוונים האמינו כי כאשר אדם מת ויורד לשאול, עליו לעבור את נהר האכרון ולצורך זה עליו לשלם לכארון הספן מטבע נחושת (אובול) כדי שישיט אותו בסירתו לגדה השנייה. לאחר המוות הונח המטבע מתחת ללשון הנפטר או על עיניו. מתים שלא יכלו להרשות לעצמם אובול או שנקברו ללא אובול, נידונו לבצע מעקף בן מאה שנים מסביב לנהר על מנת לעבור לצידו השני. דמויות נוספות הן: תנטוס - המייצג את התגלמות המוות, ידוע כשד מעורר אימה. היפנוס - מייצג את התגלמות השינה, משמו נטבע המושג היפנוזה. קרברוס – כלב ציד תלת ראשי ומפלצתי, השומר על ממלכת השאול.

ביחס לאלים אחרים, היוונים הקדמונים הירבו בעבודות פולחן לכבודו של האדס כי לפי תפיסתם הוא אינו שייך לעולם החיים. אולם, כאשר נשאו תפילה אליו הם נהגו לחבוט עם ידיהם על האדמה, כדי שייטיב לשמוע אותם וייענה לבקשותיהם. לכבודו של האל הוקרבו בעלי חיים שחורים, בעיקר כבשים, שדמם ניגר אל תוך בורות באדמה, כדי שיוכל להגיע אליו. על מביא הקורבן נאסר להביט במחזה זה, והוא נאלץ להטות את פניו. אחת למאה שנים נערכו חגיגות לכבודו של האדס.

האדס וקרברוס, כלב הציד התלת ראשי

הסטייה - אלת הבית, המשפחה ואש האח. (ביוונית: Ἑστία = אח) אחותם של זאוס, פוסידון, האדס, דמטר והרה. בתחילה היא השתייכה לשנים עשר האלים האולימפיים, אך בהמשך היא ויתרה מרצונה על כס המלכות  למענו של אל היין דיוניסוס. היא נחשבה לרכה ולרחמנית מבין האלים, עדינה וצנועה ומסורה לחובתה. הסטייה הייתה אחת משלוש האלות הבתולות, יחד עם אתנה וארטמיס. היא שמרה בקנאות על בתוליה, וסירבה לחיזוריהם של פוסידון ואפולו. במיתולוגיה הרומית, הסטייה היא וסטה (Vesta) ועל שמה נקרא האסטרואיד הגדול והבהיר שהתגלה בשנת 1807, שניתן לראותו בעין בלתי מזויינת מכדור הארץ.

הסטיה אינה תופסת מקום רב באגדות מיתולוגיות, לא הייתה לה כיתת פולחן מרכזית, וייצוגה האמנותי הן מימי יוון ורומא והן מתקופת הרנסאנס, גם הוא מועט ביותר. יחד עם זאת, היא הייתה אחת האלות החשובות ביותר. פולחנה הפשוט היה נפוץ בכל בית, האח הבוערת בכל בית נחשבה למזבחה. בתחילת הארוחה ובסיומה היו מגישים לה קורבן, תפילה ובקשה שהיא תגן על המשפחה ועל הבית. כשתינוק היה נולד למשפחה, היו מקיפים את האח הביתית במספר הקפות. כמו כן, בכל עיר הייתה אח ציבורית המקודשת לה ובה בערה אש תמיד. כשהיו מקימים מקום ישוב חדש, היו המתיישבים נושאים גחלים מהאח מהעיר ממנה הם יצאו, ומהגחלים הללו היו מדליקים אש באח של העיר החדשה.

אפרודיטה - אלת היופי האהבה והפריון. אחת משנים עשר האלים האולימפיים במיתולוגיה היוונית. האלה ונוס במיתולוגיה הרומית. דמות יפה, אהובה ונערצת, אלפי שירים נכתבו עליה, אינספור ציירים, פסלים ואמנים שרטטו את דיוקנה. בזכות יכולת הכישוף שניתנה לה כאלה, יכולה הייתה אפרודיטה לפתות דמויות מיתולוגיות (אלים ובני אנוש) ולהביאם לחשוק בדמויות אחרות. אפרודיטה מסמלת אהבה חסרת גבולות, גם אם היא עומדת בניגוד לחוקי החברה. היא עוזרת לכל מי שחש אהבת אמת ופוגעת במי שמזלזל באהבתם של אחרים. רוב המיתוסים אודות אפרודיטה הם בנושא אהבה, רומנטיקה ופוריות. אחת הפעילויות החביבות על אפרודיטה הייתה הרחצה, סמל לטיפוח הגוף, פינוק והיטהרות מיחסי המין החביבים עליה. היא מוצגת ברבים מהפסלים, המוזאיקות וציורי הכדים כאישה יפהפייה הטובלת במרחצאות.

אפרודיטה - המוזאון הארכאולוגי, אתונה

ישנן מספר גרסאות באשר לנסיבות הולדתה של אפרודיטה. על פי הומרוס, היא ביתם של זאוס ודיונה (המקבילה הנקבית של זאוס), כלומר זאוס הוא גם אביה וגם אמה של אפרודיטה. הגירסה השניה היא זו של הסיודוס. ולפיה, הטיטאן כרונוס סירס את אביו אוראנוס והשליך את אברי מינו לים. מתוך קצף הים שנוצר סביבם עלתה והופיעה אפרודיטה. Afros ביוונית הוא קצף, ומכאן שמה. היוונים מכנים אותה גם בשם Anadiomene, שפירושו ביוונית, העולה והמופיעה. כמו כן מספר המיתוס כי הגלים נשאו את אפרודיטה לחופי קפריסין ולכן היא מכונה גם בשם קיפריס. על פי הגרסה השלישית, אמה של אפרודיטה היא אלת הים הטיטאנית טתיס המכונה גם בשם טלסה  (Thalassa = ים ביוונית). כלומר גם כאן אפרודיטה נולדה ישירות מן הים.

אפרודיטה היפה נשואה למרבה האירונייה להפייסטוס, אל הנפחים האולימפי, הצולע והמכוער, בנם של זאוס והרה אשר הושלך לאחר לידתו ממרומי האולימפוס על ידי אימו. הפייסטוס אשר נטר לאימו טינה על כך החליט לנקום בה, ובנה לה כס מלכות מכושף. ברגע שהרה התיישבה עליו, היא נעקדה ולא יכלה להשתחרר. התסבוכת נפתרה לאחר שאל היין, דיוניסוס השקה את הפייסטוס ביין, מה שגרם לריכוך בעמדתו, הוא הסכים לשחרר את הרה בתמורה לנישואיו עם אפרודיטה הנחשקת.

הפייסטוס היה מאוהב בכלתו היפה אהבה עיוורת. הוא הכין לאישתו אבנט קסום עשוי זהב. כשלבשה אפרודיטה את האבנט, לא יכול איש לעמוד בפני קסמיה. אפרודיטה לא הייתה נאמנה להפייסטוס. היא בחרה לה כמאהב את ארס, אל המלחמה האולימפי. אהבתה של אפרודיטה לארס מתוארת באודיסיאה של הומרוס. באמנות היוונית העתיקה אפשר למצוא אינספור כדים ואגרטלים מצוירים בדמותם של ארס ואפרודיטה. אפרודיטה בדרך כלל מצוירת כשהיא רוכבת במרכבתו של ארס, וארס ניצב לצידה עם חנית בידו. כאשר נודע להפייסטוס מפי הליוס על דבר הרומן, הוא מחליט לפעול. הוא הכין רשת דקיקה וחזקה אותה תלה מעל מיטת אשתו. לאחר מכן הודיע הפייסטוס לאפרודיטה כי הוא נוסע לכמה ימים, אפרודיטה הזמינה את ארס לביתה, בזמן שמימשו את אהבתם במיטתה, נפלה הרשת ולכדה את שניהם בחזקה. הפייסטוס הזעיק מיד את כל האלים האחרים כדי שיחזו באשתו העירומה ובמאהבה הלכודים במלכודת שטמן להם. הוא תבע מזאוס להשיב לו את המוהר ששילם בעד אשתו, אך זאוס התנער מכל העניין והסתלק. האלים אפולו והרמס אף התלוצצו ואמרו שלא היו מתנגדים להיתפס ברשת אחת עם אלה כל כך מושכת. פוסידון אשר נשבה בקסמה של אפרודיטה עוד קודם לכן, הציע לממן את השבת המוהר, ובלבד שארס יפנה את מקומו. הפייסטוס עזב את אפרודיטה מבלי לקבל חזרה את המוהר, אך עם זאת נמנע מלגרש אותה. בסופו של דבר הוא נאלץ להשלים עם ניאופיה. אפרודיטה ילדה לארס מספר ילדים: ארוס (תשוקה), דיימוס (אימה), פובוס (פחד), הרמוניה ואנטרוס. לאפרודיטה היו עוד אין ספור פרשיות אהבים מהם נולדו ילדים נוספים. כך למשל היא ילדה בן בשם פותוס לטיטן כרונוס. אותו כרונוס שיצר את קצף הגלים שממנו נולדה אפרודיטה. פותוס הוא ההתגלמות של התשוקה המינית. הוא אחד מן הארוטס, שלושת אלי האהבה המכונפים המלווים את אפרודיטה לכל מקום. השניים האחרים הם ארוס והימרוס. פמלייה זו כללה גם את "שלושת הגרציות" אפרוסינה, תליאה ואגליאה אשר גילמו את החן , החסד והיופי.

אפרודיטה ילדה לאל היין דיוניסוס שני בנים: פריאפוס והימרוס. הרה, בקנאתה הרבה להריונה של אפרודיטה, הטילה עליה קללה ופריאפוס נולד מעוות, איברי המין שלו היו ממוקמים מאחור, מעל הישבן. אפרודיטה נטשה את התינוק המעוות על פסגת הר. רועה צאן מצא אותו וגידלו. הימרוס, הבן השני מדיוניסוס הוא אל החתונות הממונה על שירי ההלל והשמחה בחתונות. באמנות היוונית העתיקה מתואר הימנוס כאל נושא לפיד. אפרודיטה ילדה גם שני בנים לאל הים פוסידון. רודוס והפילוס. אל נוסף ממנו נולדו לאפרודיטה ילדים הוא הרמס, אל הדרכים ושליח האלים. בן ושמו הרמפרודיטוס, יציר כלאיים עם אברי מין זכריים ונשיים, המתואר באמנות היוונית כגבר עם שדיים או כאשה עם איבר מין זכרי. וגם בת ושמה הפייתו, (שכנוע) אשר נחשבה למלווה הקבועה של אמה. במקדשי אפרודיטה ברחבי יוון היו פסלים של  פייתו לצד פסלים של אמה. 

מאהבה בן התמותה האחרון של אפרודיטה היה אנכיסס מלך טרויה. זאוס גרם לאפרודיטה להתאהב באנכיסס והיא ילדה לו שני בנים: לירוס ואיניאס. לימים, הפך איניאס לגיבור מלחמת טרויה. במהלך הקרבות נפצע איניאס אנושות על ידי דיומדס ואמו אפרודיטה מיהרה לשדה הקרב כדי להצילו. היא נטלה אותו בזרועותיה, אך דיומדס זינק לעברה ופצע את זרועה, אפרודיטה צעקה מכאב ואיניאס נשמט מחיבוקה. אך צעקתה הגיעה עד האולימפוס ואפולו שמע אותה. הוא עטף את איניאס הפצוע בענן ונשא אותו לפרגמוס, שם ריפאה אותו ארטמיס מפצעיו. על פי המסורת היוונית, איניאס הוא האחרון שנולד כתוצאה מאהבה של אלים לבני תמותה. זאוס החליט כי אפרודיטה מגזימה באהבתה לבני אדם ואסר על אלים לקיים קשרים רומנטיים עם בני תמותה.

על מעורבותה של אפרודיטה בנוגע לסיבה שבעטיה פרצה מלחמת טרויה, ניתן לקרוא בהמשך, בערך "מלחמת טרויה - הסוס הטרויאני"

אפרודיטה ואדוניס: אדוניס היה תינוק יפה ומושלם ואפרודיטה ביקשה להציל את חייו. היא הפקידה אותו בידיה של פרספונה, אלת השאול, שתשמור עליו שם ותגן עליו מפני זעמו של תיאס. עם הזמן הוא גדל והפך לנער יפה תואר, ופרספונה בחרה בו להיות מאהבה. אפרודיטה שמעה על יופיו של הנער, הלכה לעולם התחתון כדי להשיב אליה את אדוניס, אך פרספונה סרבה לשחררו. הסכסוך ביניהן הובא בפני זאוס מלך האלים. בהסכם בוררות נקבע שכל אחת מהן תקבל את הנער למשך שליש שנה, ובשליש השנה השלישי הוא יעמוד ברשות עצמו. אפרודיטה לא הייתה מרוצה מן ההסכם. היא פיתתה את אדוניס להישאר איתה למשך כל תקופת השנה. פרספונה כעסה, ודיווחה על כך למאהבה הוותיק, ארס. ארס הפך עצמו לחזיר בר ופצע את אדוניס למוות. דמו של אדוניס ניגר על פני האדמה, ומיד פרחו במקום כלניות. וכשפרחה נשמתו של אדוניס אל העולם התחתון, היא נפלה כפרי בשל לידיה של פרספונה, שסוף סוף קיבלה את מבוקשה. אולם אפרודיטה הפצירה בזאוס שיתיר בכל זאת לאדוניס לבלות את חודשי הקיץ  בחברתה, וזאוס נענה לבקשתה. אפרודיטה ילדה לאדוניס בת בשם בירואה. האגדה מספרת כי כשהגיעה בירואה לפרקה ולא היו לה מחזרים, ביקשה אמה מארוס המכונף שישלח חיצי אהבה לבירואה הן לפוסידון אל הים והן לדיוניסוס אל היין. ואכן, שני האלים התאהבו בבירואה וביקשו את ידה. ראוי להזכיר כאן כי יש הטוענים שאפרודיטה היא זו שגרמה להאדס לחטוף את פרספונה לשאול. זאת משום חששה שהאלה הצעירה פרספונה, בתה של דמטר אלת האדמה תהפוך גם היא לאלה בתולה ועקב כך יתגבר כוחן של האלות הבתולות באולימפוס .

הפולחן לאפרודיטה התבצע באינספור מקדשים, פסלים ומזבחות שהוקמו ברחבי יוון העתיקה. אפרודיטה מתוארת לא אחת כבעלת לב רחב היודעת להשיב אהבה וגמול למאמיניה. אך מנגד, היה לה גם אופי סוער שגרם ליצר של נקמה באותם אלה שזלזלו או שלא קיימו את הפולחן כראוי. כך למשל הענישה את נשות האי למנוס, וזה סיפור המעשה: נשות האי לא קיימו את הפולחן לשביעות רצונה של אפרודיטה. בתגובה לכך היא הטילה עליהם קללה שכתוצאה ממנה נדף ריח רע מגופן. עקב כך נמנעו הגברים באי מכל מגע איתן ואימצו לעצמם פילגשות מחוץ לאי. נשות לימנוס לא נשארו חייבות, והרגו בתגובה את גברי העיר ופילגשותיהם. רק מלכת לימנוס, היפסיפליה, נמנעה ממעשה זה והצילה את אביה תיאוס, כאשר התגלה הדבר מכרו נשות לימנוס את היפסיפליה מלכתם, לעבדות. במקרה אחר מענישה אפרודיטה את אאוס, אלת השחר שהתאהבה באל האולימפי ארס שהיה כזכור המאהב של אפרודיטה... המעשה לא היה כמובן לרוחה של אפרודיטה, היא מחליטה ללמדה לקח ומטילה עליה כישוף שהופך אותה לנימפומנית - בעלת תאווה בלתי נשלטת לגברים. אאוס נאלצת בשל כך לחשוק בגברים ללא הרף ותשוקתה אינה יודעת שובע.

הפיסטוס - אל האש, הנפחים, המלאכה וחרשי הברזל. בנם של זאוס והרה ובעלה של אפרודיטה. נחשב לאל "טוב" ורודף שלום, אהוב בשמיים ובארץ. הפיסטוס אומץ למיתולוגיה הרומית ונקרא שם בשם "וולקן". על שמו קרוי האי הגעשי וולקנו. שם שהפך למילה נרדפת להר געש, בשפות אירופיות רבות.

הפיסטוס היה בן האלמוות היחיד שהיה מכוער ופיסח, כפות רגליו היו הפוכות: אצבעות לאחור ועקבים לפנים. כזכור, אמו הרה השליכה אותו מהאולימפוס כי לא אהבה את התינוק הפגום. הפיסטוס נפל על קרקע האי למנוס, וכתוצאה מכך נשברו שתי רגליו. למזלו מצאה אותו תטיס, נימפת ים טובת לב, שריפאה את פצעיו וגידלה אותו כבנה. כשבגר והיה לנער מסרה אותו תטיס לידי משפחת קיקלופים מהם למד את מלאכת הנפחות. האגדה מספרת שזאוס התפעל מאוד מעבודת הנפחות היפה של בנו הפיסטוס, והזמינו לחזור לאולימפוס ולהמשיך שם במלאכה. הפייסטוס בנה כיסאות מלכות לזאוס, האדס, ולפוסידון. בין העבודות המיוחסות לו ניתן למצוא את מרכבת השמש להליוס, תיבת פנדורה, חרבו של פרסאוס, את רעשן הנחושת באמצעותו הניס הרקולס ציפורים אוכלות אדם, את חיציו של אפולו וגם את גביע היין של גנימדס שהיה מוזג הנקטר של האלים. יצירתו של הברק הראשון של זאוס מיוחסת גם היא להפיסטוס.

הפיסטוס נטר לאימו טינה על שהשליכה אותו מהאולימפוס, מחליט לנקום בה. הוא בנה לה כס מלכות מכושף. ברגע שהרה התיישבה עליו, היא נעקדה ולא יכלה להשתחרר. כל האלים התחננו בפני הפיסטוס שישחרר את אמו. לבסוף הסכים לשחררה אבל התנה תנאי: הוא ביקש את אפרודיטה היפה מכולן לאישה ומקום של קבע באולימפוס. הוא השיג את מבוקשו, אך אפרודיטה לא הייתה נאמנה להפייסטוס. היא בחרה לה כמאהב את ארס, אל המלחמה האולימפי. כאשר נודע להפייסטוס מפי הליוס על דבר הרומן, הוא מחליט לפעול. הוא הכין רשת דקיקה וחזקה אותה תלה מעל מיטת אשתו. לאחר מכן הודיע הפייסטוס לאפרודיטה כי הוא נוסע לכמה ימים, אפרודיטה הזמינה את ארס לביתה, בזמן שמימשו את אהבתם במיטתה, נפלה הרשת ולכדה את שניהם בחזקה. הפיסטוס הזעיק מיד את כל האלים האחרים כדי שיחזו באשתו העירומה ובמאהבה הלכודים במלכודת שטמן להם. הוא תבע מזאוס להשיב לו את המוהר ששילם בעד אשתו, אך זאוס התנער מכל העניין והסתלק. האלים אפולו והרמס אף התלוצצו ואמרו שלא היו מתנגדים להיתפס ברשת אחת עם אלה כל כך מושכת. הפיסטוס עזב את אפרודיטה מבלי לקבל חזרה את המוהר, אך עם זאת נמנע מלגרש אותה. בסופו של דבר הוא נאלץ להשלים עם ניאופיה. בכל פעם שרצה הפייסטוס להנתק ולהתרחק מנישואיו העצובים, הוא חזר לאי למנוס.

מיתוס ארכתוניוס Erechthonius - הפיסטוס ניסה לאנוס את אתנה אך נכשל בניסיונו. זרעו נשפך על האדמה וכך נולד ארכתוניוס. אתנה אימצה וגידלה אותו, למרות שלא היה בנה. בגרסה אחרת, הזרע נחת על רגלה של אתנה, והיא ניגבה אותו עם פיסה של צמר ולאחר מכן זרקה אותה על האדמה. וכך, ארכתוניוס נולד מהאדמה ופיסת הצמר. גרסה שלישית גורסת שהפיסטוס רצה להינשא לאתנה, אולם היא נעלמה ממיטת הכלולות, ולכן הוא פלט את זרעו על האדמה. אתנה נתנה לשלוש אחיות, הרסה, פנדרוסוס ואגלאולוס, את ארכתוניוס התינוק בקופסה קטנה, היא הזהירה אותן שלא לפתוח אותה לעולם. אגלאולוס והרסה פתחו את הקופסה אשר הכילה את המלך העתידי של אתונה. המראה גרם להן להשתגע ולבסוף שתיהן התאבדו על ידי קפיצה מהאקרופוליס. על גבעת האקרופוליס מצויים שרידיו של מקדש אראכתוס שנבנה לכבודו של המלך ארכתוניוס.

מקדש הפיסטוס (The Temple of Hephaistos), שנקרא גם היפסטיון (Hephaisteion), הוא אחד האתרים המרכזיים באגורה העתיקה של אתונה. הוא נבנה בשנת 449 לפני הספירה, שנתיים לפני בניית הפרתנון, על גבעת קולונוס אגוריוס (Kolonos Agoraios) המשקיפה על האגורה העתיקה. ניתן לראות בראש המקדש את הקישוטים האופקיים מאבן, שמעטרים את כותרות העמודים שמעל מבואת הכניסה אל אולם המקדש, וגם תבליטים המתארים את מעשי הגבורה של גיבורי אתונה, תזאוס והרקולס. מקדש הפיסטוס נחשב למקדש השמור ביותר באתונה, וביחס לגילו המתקדם, כ-2,500 שנים, מצבו מצוין והוא נותר שלם לחלוטין, מה שמאפשר למבקרים הצצה לחיי העבר.

מקדש הפייסטוס

 

אתנה –  אלה אולימפית, אלת החכמה והאסטרטגיה, הצדק, המלחמה והניצחון, האריגה והאמנות, האלה הפטרונית של העיר אתונה, הנקראת על שמה. האלה מינרווה במיתולוגיה הרומית.

אתנה לא נולדה מיחסים שבין אל לאלה. אלא מראשו של זאוס, כתוצאה מיחסיו עם הענקית מטיס, (ביתם של הטיטאנים: אוקיינוס וטתיס), היא הייתה בתו האהובה ביותר של זאוס. הולדתה מתוארת במספר גרסאות שונות. באחת, זאוס שכב עם מטיס הענקית, אך רק לאחר מכן החל לחשוש מהתוצאות שכן הייתה נבואה מסויימת שצאצא של מטיס יעקוף את זאוס בחוכמתו וידיח אותו בבוא היום מכס האולימפוס. אולם היה זה מאוחר מדי, מטיס הרתה, ולכן זאוס שאב אותה לתוך ראשו דרך נחירו, מטיס החלה מיד בהכנת גלימה וקסדה לילדתה העתידית. קולות הפטיש בזמן שהכינה את הקסדה גרמו לזאוס כאבים חזקים, הוא מצווה על הפייסטוס, אל הנפחים, לבקע את ראשו בגרזן. כתוצאה מכך בקעה אתנה מראשו, כשהיא בוגרת וחמושה בנשק.

היוונים ביקשו מן האלים להפוך את אתנה לאלת עירם ולבטל את שלטונו של פוסידון (אל הים ורעידות האדמה) משום שפוסידון היה נוטה לזעם אלים ואקראי נגד העיר. אתנה מתחרה מול פוסידון על תואר האל הפטרון של העיר אתונה. הם הסכימו שכל אחד יתן לאתונאים מתנה אחת והאתונאים יחליטו איזו מתנה הם מעדיפים. פוסידון הכה על האדמה בקלשונו, ויצר נחל זורם, אך המים היו מלוחים מדי והאתונאים לא התרשמו ממעשהו. לעומתו, אתנה נועצת את כידונה באדמה ומצמיחה לאתונאים את עץ הזית הראשון שלהם. האתונאים קיבלו את עץ הזית באהבה, כיוון שהעץ נתן להם מזון, שמן ועץ לבנייה. והפכו את אתנה לפטרוניתם. אתנה הייתה אלה פטרונית של ערים נוספות, המפורסמת שבהם היא ספרטה. אתנה שמרה על העיר אתונה, והייתה אחראית על חיי התרבות, המלאכה והחקלאות. לאתנה לא היה מעולם בן זוג או מאהב. היוונים כינו אותה בשם "אתנה פרתנוס" – אתנה הבתולה. לכבודה הוקם מקדש הפרתנון על האקרופוליס באתונה, שם סגדו לה. אתנה הייתה מקודשת לאתונאים ונחגגו לכבודה חגים שונים. בקרבות היא כונתה "אתנה פרומכוס". כמגינת ערים ברחבי העולם היווני נשאה את הכינוי "אתנה פּוֹליאַס" ("אתנה של העיר")

אתנה מתוארת באמנות הקלאסית כאישה הלובשת שריון, נושאת רומח ומגן, ועל כף ידה את אלת הניצחון והתחרות ניקה. בצורה זו היא תוארה בפסל הזהב והשנהב המפורסם של פידיאס בפרתנון, פסל זה אבד במהלך ההיסטוריה. כמו כן, בעל החיים המלווה של אתנה הוא הינשוף היושב על כתפה. הינשוף המסמל את החוכמה במיתולוגיה היוונית, הפך ברוות הימים לסמלה של העיר אתונה. אף על פי שהייתה אלת המלחמה, התרכזה אתנה יותר באסטרטגיה וטקטיקות בקרב. (בשונה מארס, שגם הוא נושא בתואר אל המלחמה). במקומות אחדים מתוארת אתנה כאלת קרב אכזרית חסרת רחמים, אך במקורות אחרים, מתוארת כאלת מלחמה המגנה על המדינה מפני אויבים מבחוץ. אתנה עזרה ליוונים במלחמה כנגד טרויה, ליוותה את אודיסאוס החכם בדרכו הביתה, והייתה פטרוניתו.

מיתוס ארכתוניוס Erechthonius - הפייסטוס, אל האש, הנפחים, המלאכה וחרשי הברזל, ניסה לאנוס את אתנה אך נכשל בניסיונו. זרעו נשפך על האדמה וכך נולד ארכתוניוס. אתנה אימצה וגידלה אותו, למרות שלא היה בנה. בגרסה אחרת, הזרע נחת על רגלה של אתנה, והיא ניגבה אותו עם פיסה של צמר ולאחר מכן זרקה אותה על האדמה. וכך, ארכתוניוס נולד מהאדמה ופיסת הצמר. גרסה שלישית גורסת שהפייסטוס רצה להינשא לאתנה, אולם היא נעלמה ממיטת הכלולות, ולכן הוא פלט את זרעו על האדמה. אתנה נתנה לשלוש אחיות, הרסה, פנדרוסוס ואגלאולוס, את ארכתוניוס התינוק בקופסה קטנה, היא הזהירה אותן שלא לפתוח אותה לעולם. אגלאולוס והרסה פתחו את הקופסה אשר הכילה את המלך העתידי של אתונה. המראה גרם להן להשתגע ולבסוף שתיהן התאבדו על ידי קפיצה מהאקרופוליס. על גבעת האקרופוליס מצויים שרידיו של מקדש אראכתוס שנבנה לכבודו של המלך ארכתוניוס.  על המרפסת הארכאתוס ניצבות 6 קריאטידות - 6 עמודים המפוסלים בדמות אשה, אלה אינם הפסלים המקוריים אלא העתקים. 5 הפסלים המקוריים הועברו למוזיאון האקרופוליס, בעוד הקריאטידה השישית נמצאת במוזאון הבריטי בלונדון.

מיתוס גבעת הליקאביטוס - גרסה משלימה למיתוס ארכתוניוס מספרת על אתנה שיצאה בלילה גשום וסוער לרכס הרי הפנטלי כדי להביא גוש סלע ענק בדמות הר, כדי שיונח על האקרופוליס כבסיס והגבהה למקדש הפרתנון שיוקם על שמה במקום. זאת במטרה שהמקדש יהיה כמה שיותר גבוה וקרוב לשמיים. בזמן שהייתה בדרכה חזרה עם הסלע הענק בידה, פתחו שתי האחיות את הקופסה. שני עורבים שצפו בנעשה עפו מייד לעברה של אתנה וסיפרו לה על כך. אתנה נבהלה וכעסה מאד למשמע אוזניה וההר נשמט מידיה. גבעת הליקביטוס הניצבת בגאון במרכזה של אתונה, היא אותה פיסת הר שנשמטה מידיה של אתנה. כך או כך, ארכתוניוס הפך מאוחר יותר למלך אתונה, ואתנה הגנה עליו באדיקות במשך זמן שלטונו. 

מיתוס ארכנה - על פי אובידיוס, ארכנה היא אשה שהתגוררה בלידייה והייתה אורגת מופלאה ומוכשרת. אפילו הנימפות עלו אליה לרגל כדי לראותה מלהטטת בחוטים. ארכנה מתפארת בפני כל, כי היא אורגת טוב יותר מאתנה אשר בין היתר הייתה גם אלת האריגה והאמנות. אתנה מגיעה אליה בתחפושת של אשה זקנה ומציעה לה להפסיק להתרברב, ולהתחרט על ההיבריס (חטא היוהרה), וכי ראוי שתתגאה במעשיה אך ורק בקרב בני האנוש, ושתימנע מלקרוא תיגר על האלים שהם בני אלמוות. אך ארכנה לעגה לזקנה, והצהירה שהיא טובה יותר באריגה מאתנה, והעובדה: אתנה אינה מגיעה להתמודדות "מדוע אינה באה? למה תתחמק מהקרב" אתנה הזועמת פשטה מיד את דמות הזקנה וניצבה מול ארכנה במלוא הדרה. ארכנה סירבה בגאוותה להיכנע והשתיים ניגשו מיד לדו קרב של אורגות לתחרות. אתנה פותחת באריגת נצחונה על פוסידון, משם היא עוברת לסצנות שבהן היא מציגה את תפארת האלים ואורגת בין היתר את דמותה של האלה הרה, הזועמת ומענישה בני תמותה, בעיקר נשים רברבניות. ארכנה, לעומת זאת, אורגת סצנות שבהן האלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם. היא מציגה את פשעיהם של האלים בצורה מביכה ופוגענית. אתנה זעמה על הנושא שבו בחרה ארכנה,  אולם על אף קנאתה לא יכלה לגנות את הרקם. מה גם, שהוכח כי ארכנה אכן עולה ביכולותיה על פני אתנה. לפיכך היא קרעה בזעם את האריג המושקע, ומכה וחובטת בארכנה בעזרת הכישור. ארכנה האומללה מבינה שאחרה את המועד והחרטה לא תועיל לה, והיא מתאבדת בתלייה. אולם אז נכמרו עליה רחמיה של אתנה, והיא מחזירה אותה לחיים בדמות עכבישה. אובידיוס מסיים את הסיפור במילים: "אך עדיין היא רוקמת את רקמתה, ובדמות עכביש היא טווה את חוטיה". הסיפור כולו הוא ככל הנראה משל המתיימר לטעון שהאדם למד את האריגה מהעכביש. ארכני αράχνη הוא עכביש ביוונית, והמונח "ארכנופוביה" משמש כיום לתיאור פוביה ספציפית של אדם מעכבישים.

ארס - (ביוונית: Aρης) אל המלחמה. אחד משנים עשר האלים האולימפיים, אך לא מהחשובים שבהם. בנם הבכור של זאוס והרה אשר לא חיבבו אותו במיוחד. מקבילו הרומאי הוא מארס. ארס אינו דמות בולטת במיתולוגיה, הוא מוזכר במעט מיתוסים, רובם בהקשר של מלחמות. ארס מייצג את הצד הברוטלי של שפיכות הדמים שבמלחמה. זאת לעומת אתנה שמייצגת את האסטרטגיה והתכנון במלחמה. ארס מעורב בקטטות ואתנה כל הזמן לועגת לו. "מוצאו" של ארס הוא מתראקיה, בצפון יוון, לכן גם עיקר פולחנו התקיים באזור זה. וכן בערים ספרטה ותבאי. פולחנו נערך בדרך כלל במקביל לפולחנם של אלים אחרים.

המקורות מתארים את ארס כאל אכזרי ועקוב מדם, קללת המין האנושי בהתגלמותה, מחרחר ריב ומעורר שנאה. יחד עם זאת, הוא מתואר כפחדן הגונח מתוך כאב ובורח בהיפצעו. הדימוי הלא מחמיא של ארס בא לידי ביטוי חד וישיר בטקסט של הומרוס, בו זאוס אומר לו שהוא שנוא נפשו, כי הוא מייצג ריב ומדון. הסצנות בהן  ארס מעורב מייצגות בדרך כלל את אלמנט הפחד במלחמה. חבורה של עוזרים מאיימים לא פחות, מלווה אותו בשדה הקרב ולכל מקום אליו יפנה: אחותו אריס (ביוונית – פירוד ואי הסכמה) עם בתה איניו (ביוונית – ריב ומדון), וכן בניו האלים אשר נולדו לו מאפרודיטה: דימוס, (פחד), ופובוס, (אימה). על חבורה זו נאמר: "כאשר היא נמצאת במסעה, קול גניחה נשמע והאדמה זבה דם". סמליו העיקריים היו כלי מלחמה, חנית וקסדה.

ארס ידוע כמאהבה של אפרודיטה, אשתו של הפייסטוס. (ע"ע אפרודיטה, אודות המלכודת שהפייסטוס טמן לזוג הנאהבים) בין צאצאיו הידועים של ארס מאפרודיטה ניתן למנות את דימוס ופובוס, שהיו כאמור לעיל אלי מלחמה משניים. הרמוניה - אלת ההרמוניה והשליטה, וכן את ארוס, אל האהבה והתשוקה (המוכר גם בשמו הרומאי "קופידון"). כמו כן, היו לארס צאצאים נוספים מנשים אחרות, דוגמת היפוליטה והתאומים רמוס ורומולוס, מייסדיה המיתולוגים של רומא.

אפולון - (ביוונית: Απόλλων) אל השמש, האור, המוזיקה, האמנות, הנבואה והרפואה. בנם של זאוס ולטו (בת הטיטאנים). אחד משניים עשר האלים האולימפיים. אחיה התאום של ארטמיס אלת הציד. במיתולגיה הרומית שמו אפולו. אפולון היה דמות מוערצת על ידי היוונים בתחומים רבים. הוא נשא בתפקידים רבים והיה מעין מתווך בין האלים ובני האדם, הוא הכיר לבני האנוש את רצון האלים וסייע בכיבודם. כמתווך, הוא הכיר לבני האדם את חוכמת הרפואה. כאל האור, הוא גרם להבשלת היבולים והשמדת מזיקים. בתור אל הנבואה הוא בנה מקדשים שבהם פעלו הנביאים. מאמיניו עבדו אותו בדרכים שונות. הם הביאו לו קרבנות ומנחות על גבי חצובה משולשת, סמל לכוחותיו הנבואיים. המקדש המרכזי היה בדלפי, מדי ארבע שנים נערכו שם לכבודו המשחקים הפיתיים שהיו השניים בגודלם ובחשיבותם למשחקים האולימפיים שנערכו באולימפיה. אפולון נחשב למנהיג המוזות, תשע אלות ההשראה היווניות שנלוו אליו. כאל ההשראה, הנגינה והמוזיקה, הוא התפאר במיומנויות המוזיקליות שלו, היה מומחה לנגינה בלירה ובנבל, וניגן לאלים באולימפוס. אפולון תואר כגבר צעיר בעל גזרה נאה, עירום ונטול זקן. לעיתים קרובות הוא מוצג כדמות אוחזת בקשת ובאשפת חצים. אגדות מעטות מתארות את אפולון גם כאל אכזרי, כמו שקרה כשירה את חיציו וחולל מגפות בעולם. מנגד, הייתה לו היכולת לסלוח לרוצחים ופושעים אחרים, ולטהר אותם מחטאיהם. אפולו נחל בדרך כלל הצלחה רבה עם נימפות ועם נשים. הרווק התאוותן ונטול הרסן פיתה את פאת'יה, תליה, קורוניס, אריה, קירנה, והנימפה דריאופה, ומכולן נולדו לו ילדים. אך היו לו גם כמה כישלונות. מרפסה הצליחה להתחמק ממנו. הנימפה דפנה, במנוסתה מפני אפולו, מצאה מחסה אצל אמא אדמה, שהפכה אותה לשיח הדפנה, ובכך הצילה אותה מאונס. הוא העניק לקסנדרה, נסיכת טרויה, את מתנת חיזוי העתיד, וכשזו לא נענתה לחיזוריו, הפך את המתנה לקללה בכך שגזר עליה שלא יאמינו לנבואותיה.

פסל השיש של אפולון - מעל מבנה האקדמיה הלאומית למדעים באתונה.

כמו לכל האלים היוונים, גם לאפולו היו שמות וכינויים רבים. כל שם מסמל תפקיד מסוים של האל או צד באישיותו. כינוייו הבולטים של אפולו:

פויבוס ("הזורח") - אל השמש והאור.

סמינתאוס ("לוכד העכברים") – מתוקף תפקידו כאל הרפואה פעל למניעת מגפות וממכות עכברים.

פרנופיוס ("חגב") - אל המרפא ממכות חגבים וארבה.

דלפיניוס ("דולפין") - כיוון ששינה את צורתו לדולפין כשחזר מן הגלות.

קלריוס ("האל המקצה אדמות") - אל הקולוניות היווניות.

מוזגטס ("ראש המוזות") - מנהיג המוזות.

אפוטרופאוס ("מגרש הרוע")

נומיוס ("האל הנודד") - לזכר ימיו כרועה צאן.

פיתיוס ("האל הפיתי") - על שם נחש הפיתון אותו הרג אפולון

 מיתוסים מרכזיים

הולדת אפולון  - אפולון נולד כאמור לזאוס ולטו. כשגילתה האלה הרה אשתו של זאוס כי לטו בהריון מזאוס בעלה, נסתה למנוע את הלידה, ושלחה את הנחש "פיתון" לרדוף אחריה. לטו נאלצה לחפש מקום בו תוכל ללדת ללא הפרעה. היא שוטטה ברחבי יוון והאיים מכרתים שבדרום ועד הר האתוס בצפון, אך בכל מקום דחו אותה. לבסוף היא מגיע לאי העזוב דלוס וביקשה ממנו: "הנח לי ללדת על אדמתך את בני, והוא ייסד עליך את מקדשו. הרי אין סיכוי שתשמש כר מרעה לעדרים, או שתניב ענבים או תצמיח יערות. אך אם תיעתר לבקשתי, ינהרו המונים למקדש שייבנה כאן. ניחוח של זבחים יאפוף אותך, ותוכל לספק מחיה ליושביך." (תרגום: אהרון שבתאי). האי דלוס רצה אמנם להיגאל משממונו, אך פחד שהאל הגאה שייוולד על אדמתו יבוז לסלעיו הדלים ויבעט אותו אל המצולות. רק לאחר שלטו נשבעה לו שבנה יוקיר אותו ויקיים בו תמיד את פולחניו, נענה האי לבקשתה. לטו מצאה לה מקום במדרון הר קינתוֹס למרגלות צמח עץ תמר, ולרגליו זרם פלג. תשעה ימים התענתה האלה בציריה. כל האלות טיפלו בה בחיבה, אבל הרה עיכבה את אלת הלידה איליתיאה על האולימפוס. האלות ראו את לטו בייסוריה, ושלחו את איריס לאולימפוס. שם פיתתה איריס את איליתיה בענק זהב, ואלת הלידה חשה מייד לדלוס. תהליך הלידה החל, לטו הציבה את ברכיה באחו, לפתה את גזע התמר, והארץ חייכה אליה מתחת. באותו רגע זינק אפולון מרחם אמו אל האור, והאלות צרחו מרוב פליאה. הן עטפו את העולל בחיתולי פשתן, וליפפו את החיתולים בשרוך זהב. אך כאשר האכילה תמיס את העולל מעט מזון אלמוות והשקתה אותו נקטר, ניתק השרוך, ובבת אחת צמח אפולון והיה לעלם נהדר.

 אפולון ויקינתוס (יקינתון) - יקינתוס היה נסיך יפה תואר, בנם של המוזה קליאו, ושל פיראוס מלך מקדוניה, יקינתוס היה במקביל, מאהבם של האל אפולון ושל זפירוס, אל הרוח המערבית, ומבשר האביב. האגדה מספרת שיקינתוס העדיף את אפולו. זפירוס נפגע מכך עמוקות, מפתח רגשי קנאה ונוטר טינה לאפולון. אך הוא לא יכול לפגוע בו מפני שאפולו היה אל. יום אחד מבחין זפירוס בשני הנאהבים אפולו ויקינתוס מתאמנים בהטלת דיסקוס. הוא ממתין לרגע בו מטיל אפולון את דסקית הדיסקוס ואז נושף זפירוס רוח חזקה והטה את הדיסקוס ממסלולו. הדיסקוס פגע ביקינתוס אשר נפצע באופן אנוש, ומת. אפולו המתאבל יצר מדמו את פרח היקינתון. הגרסה הנפוצה יותר למיתוס יקינתון מתועדת במטמורפוזות של אובידיוס. היא מספרת כי יקינתוס נהרג בשגגה על ידי אפולו. לפי סיפור זה, אפולו ויקינתוס שיחקו יחדיו בזריקת דיסקוס, אפולון, מתוך רצון להרשים את מאהבו, זרק את הדיסקוס בכל כוחו. יקינתוס רץ לתפוס אותו, אך הדיסקוס פגע בו, ופצע אותו אנושות. אפולון לא יכול היה להציל את הצעיר הגוסס, שבסופו של דבר מת מפצעיו. האדס, אל השאול, דרש את גופתו של יקינתון, אך אפולון סירב, ויצר מדמו של יקינתוס את פרח היקינתון, הקרוי על שמו. הדמעות שהזיל אפולון על הפרח בשעת היווצרו הפכו לעלי הכותרת הלבנים כעין הפנינה.

 אפולון וניובה - ניובה הייתה מלכת העיר תבאי אשתו של אמפיון, מלך תבאי. ניובה חטאה את חטא ההיבריס כלפי לטו, אמם של התאומים אפולון וארטמיס. היא טענה כי היא טובה מלטו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, בעוד שלטו ילדה רק זוג תאומים. עוד הוסיפה וליגלגה באומרה, שבנה של לטו "יפה כמו אשה", ובתה עוסקת במקצוע גברי, ציד. בתגובה, הרג אפולו את כל בניה של ניובה שעה שהשתתפו במשחקים אתלטיים, וארטמיס הרגה את בנותיה. (בגרסאות מסוימות אפולו שרף והפך את כל הבנים לפחם, וארטמיס הפכה את כל הבנות לקוביות קרח). על פי אחת הגרסאות רק כלוריס נותרה בחיים מכל ילדיה של ניובה. אמפיון נשבע לנקום את דם ילדיו, אך אפולו הרג גם אותו. ניובה נמלטה להר סיפליון באסיה הקטנה ומיררה בבכי ללא סוף, עד שדמעותיה הפכו לנהר אכלואוס. זאוס הופך את ניובה לסלע הגונח כשדורכים עליו, ואת כל אנשי תבאי לאבן, כדי שאיש מהם לא יוכל לקבור את ילדי ניובה המתים במשך תשעה ימים. בתום תשעה ימים קברו האלים עצמם את הילדים.

אפולון וקליתיאה - אפולו אהב את לוכותיאה, בת תמותה ובתו של המלך אורכמוס. הוא התחפש לאמה של לוכותיאה, וכך הצליח להיכנס לחדרה של הנערה. קליתיאה, אחותה של לוכותיאה קינאה באחותה. היא סיפרה לאביהן את האמת, ואורכמוס הזועם הורה לשרוף את לוכותיאה בעודה בחיים. אפולו לא סלח לקליתיאה על בגידתה, וסירב להראות לה אהבה. קליתיאה הבוכיה מתה מצער. אפולו הפך אותה לחמנייה, שתמיד פונה לאל השמש, מביטה בו, אך לא מצליחה להגיע אליו.

שרידי  מקדש אפולון באי נקסוס.

ארטמיס -  (ביוונית: Aρτεμις) היא אלת הציד, חיות הבר והירח. אחת משלוש האלות הבתולות (יחד עם אתנה והסטיה), ואחת משנים עשר האלים האולימפיים. ביתם של ראש האלים זאוס והטיטאנית לטו, ואחותו התאומה של אפולון. במיתולוגיה הרומית היא נקראת האלה דיאנה. בתרבות המודרנית, כוכב הלכת המינורי 105 Artemis נקרא על שמה. כמו כן יש מכתש על הירח הקרוי על שמה.

מתוקף תפקידה כאלת הציד השגיחה ארטמיס על מרחבי השדות, חיות הבר, ההרים והחורשות. היא מתוארת כמי שיוצאת למסעות ציד כשהיא עטויה בגלימה ארוכה, בידיה קשת ואשפת חצים, מלווה באיילה וכלבי ציד, ובפמליה של ציידות בנות תמותה, נימפות יער, וחצאי אלים. ארטמיס לא חפצה בנישואין או באהבה ודרשה מהציידות ששירתו אותה לשמור על בתוליהן. לעיתים תוארה כשסהר הירח מעל ראשה. ארטמיס מוצגת מחד, כאלה נוקמת ואכזרית. ומאידך, כנדבנית, כמיטיבה, וכמי שפועלת למען בני האדם בכלל, והנשים בפרט.

לכבודה של ארטמיס הוקמו מקדשים רבים בעת העתיקה. הידוע מכולם הוא מקדש ארטמיס באפסוס, (כיום בשטחה של טורקיה). הוא נחשב לאחד משבעת פלאי העולם עד אשר חרב. המקדש הוקם ע"י שבט האמזונות, שבט של נשים לוחמות אשר כל גבר שחי בקרבן היה נחשב במעמדו כנותן שירות בלבד. אורח חייהן כלל מלחמות, ציד וחקלאות והן, כמו גם כארטמיס, היו ידועות כציידות המטיבות לירות בחץ וקשת.

מיתוסים מרכזיים

ארטמיס ואקטיון - אקטיון היה נכדו של קדמוס, ואחד הציידים הגדולים ביותר בתולדות יוון. ליד היער בו היה נוהג לצוד, הייתה מערה עם מעיין שיצר בריכה עם מים זכים, שם התרחצה ארטמיס יחד עם נערותיה כשחזרה ממסעות הציד. אקטיון יצא לצוד ביער, טעה בדרכו והגיע בשוגג לבריכה. הנימפות והציידות של ארטמיס ראו אותו מגיע וניסו להסתיר את מערומי האלה בגופם. אך היה זה מאוחר מידי, שכן, עיניו של אקטיון חזו באלה הבתולה בעוד מערומיה גלויים.. כעסה של ארטמיס היה איום ונורא, היא הפכה את אקטיון לצבי. אקטיון רץ ללא הפוגה ולא ידע לאן להימלט. לבסוף מצאו אותו כלבי הציד שלו שהחלו לרדוף אחריו... הוא ניסה לברוח, אך חבריו הציידים דרבנו ושיסו בצבי את להקת הכלבים שהשיגה אותו וקרעה אותו לגזרים. יש האומרים שכעסה של ארטמיס לא שכך עד אשר ירדה נשמתו שאולה.

ארטמיס ואפרודיטה – אפרודיטה, אלת האהבה שגם היא ביתו של זאוס, יצגה את ההפך המוחלט מארטמיס, אשר מתעסקת בציד, מקצוע המשוייך לגברים בדרך כלל. אך למרות זאת נחשבה לאלה יפהפייה שכמעט השתוותה ביופיה לאפרודיטה. כך שהייתה יריבות מסויימת בין השתיים. אדוניס, מאהבה של אפרודיטה, טען שכישוריו בירייה בחץ וקשת, עולים על כישוריה של ארטמיס. אדוניס משלם ביוקר של יהירותו זו, ומוצא להורג על ידי ארטמיס. גרסה נוספת למיתוס, טוענת שאפרודיטה גרמה למותו של היפוליטוס, שהיה חברה של ארטמיס. כך שבעצם, ארטמיס גמלה לאפרודיטה באותה מטבע.

ארטמיס וניובה - ניובה הייתה מלכת העיר תבאי אשתו של אמפיון, מלך תבאי. ניובה חטאה את חטא ההיבריס כלפי לטו, אמם של התאומים אפולון וארטמיס. היא טענה כי היא טובה מלטו, מפני שילדה שבעה בנים ושבע בנות, בעוד שלטו ילדה רק זוג תאומים. עוד הוסיפה וליגלגה באומרה, שבנה של לטו "יפה כמו אשה", ובתה עוסקת במקצוע גברי, ציד. בתגובה, הרג אפולו את כל בניה של ניובה שעה שהשתתפו במשחקים אתלטיים, וארטמיס הרגה את בנותיה. על פי גרסה נוספת, אפולו שרף והפך את כל הבנים לפחם, וארטמיס הפכה את כל הבנות לקוביות קרח.

ארטמיס וקליסטו - קליסטו, הייתה נימפה איתה התייחד זאוס תוך התחזותו לארטמיס עצמה. כאשר גילתה ארטמיס שהנימפה בהיריון, היא הושיטה את ידה אל החץ והקשת. בדיוק כשהתכוונה להרוג את הנערה האומללה, הפך זאוס את קליסטו לדובה והעלה אותה השמימה, שם היא משמשת בתפקיד קבוצת הכוכבים "הדובה הגדולה".

 ארטמיס ואגממנון - כאשר אגממנון, מלך מיקנה, ירה חץ באיילה המקודשת לארטמיס, היה עליו להקריב את בתו איפיגניה כדי לשכך את זעמה של האלה. אולם ממש בטרם הקרבת הנערה לקורבן, חטפה אותה ארטמיס והובילה אותה הרחק משם עד לטאוריס שלחופי הים השחור, שם היא שירתה את ארטמיס ככוהנת ותפקידה היה להקריב קורבנות לשיכוך זעם האלה.

לידתה של ארטמיס - כשנודע להרה, אשתו של זאוס, כי לטו בהריון מבעלה, היא מנסה לחבל בלידת התאומים ארטמיס ואפולו, ושולחת את "הנחש פיתון" לרדוף אחרי לטו. כמו כן היא אוסרת עליה ללדת ביבשה, ומנסה לעכב את הלידה, על ידי כך שהיא מונעת מאלת הלידה איליתיאה מלחוש לעזרתה של לטו. לכן, לטו נאלצה ללדת באי דלוס, זאת בעזרתה של איליתיה, שמגיעה לבסוף ומסייעת בלידה. על פי גרסה נוספת של המיתוס, ארטמיס נולדה באי אורטיגאיה, ורק למחרת היום לטו מגיעה לדלוס, שם נולד אפולון. בתקופות מאוחרות יותר תפסה ארטמיס את תפקידה של איליתיה כפטרוניתן של היולדות, זאת משום שבמהלך לידתה לא הסב כאבים לאמה היולדת.

הרמס – hermes. הרמס הוא שליח האלים, ומתוך כך הוענקו לו תחומי אחריות רבים: אל התבונה, הדרכים, הסוחרים ובעלי המלאכה, הנוודים, הסופרים והנואמים, מגינם של הגנבים. הרמס מלווה את בני-האדם בדרכי העולם, מעורה ומעורב בכל היבטי החיים של בני האדם, ובמותם הוא מנחה את נשמותיהם אל משכנות השאול. בנם של זאוס, מלך האלים ושל הנימפה מאיה, ביתו של אטלס. אחד משנים עשר האלים האולימפיים. האל מרקוריוס במיתולוגיה הרומית.

הרמס היה אל אהוב מאוד על היוונים, הוא נתפס כאל חכם, אנרגטי וערמומי. לזכותו של הרמס נזקפות המצאות רבות, כגון: אלפבית, אסטרונומיה, מידות ומשקולות, החליל, הלירה, הסולם המוזיקלי, האגרוף וההתעמלות. הרמס היה שליחו של זאוס אביו, מוציא ומביא בשורות ופקודות מאולימפוס אל העולם התחתון. מתואר במיתולוגיה כנועל סנדלים בעלי כנפיים אשר הביאו אותו במהירות ממקום למקום ואיפשרו לו לעוף, חובש קסדה מכונפת, עוטה גלימה ומחזיק במטה שעליו מפותלים שני נחשים חיים. כלי נשקו המועדף הוא חרב מעוקלת (סימיטר), המיועדת לכריתת ראשים.

המיתוס המרכזי – הולדתו של הרמס וגנבת הבקר של אפולון. - הנימפה מאיה התגוררה במערתה בהר קילנה שם נהג זאוס לבקרה כאשר אשתו, אלת הנישואים הרה ישנה את שנתה. מאיה הרתה לזאוס והולידה את הרמס. הרך הנולד היה אמיץ וחכם. ביום שנולד כבר היה מסוגל ליזום מזימות ולהוציאן לפועל. הוא לא מבזבז את זמנו, וכבר בבוקר יום לידתו הוא יוצא לחצר פוגש בצב משוטט, הורג אותו, מותח על גבי שריונו מיתרים ויוצר את  הלירה, (כלי מיתרים, מעין נבל קטן) הרמס מנגן בכלי והצלילים מרדימים את אימו מאיה, והוא מנצל את שנתה כדי לעשות ככל העולה על רוחו. נפשו חושקת באכילת בשר, הוא מניח את הלירה ויוצא למסע מהיר מהר קילנה בדרום, אל עבר רפתות האלים ליד הר האולימפוס בצפון. הוא גונב 50 פרות השייכות לאפולון (אחיו למחצה) ועושה את דרכו חזרה תוך שהוא מטשטש את עקבותיו. בשלב מסויים תוקף אותו הרעב, הוא שוחט שתי פרות וצולה את בשרן, הריח המגרה של בשר עולה באפו, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו והתעשת. הוא היה בנה של נימפה, שאינה אלה ממש, וידע שאכילת בשר תהפכו לבן תמותה. לכן התאפק, השאיר את הפרות במקום סתר, מיהר לחזור לקילנה, התגנב אל תוך מערתה של אמו, ונשכב בעריסתו. אך מאיה מבחינה בו מתגנב אל תוך המערה, גוערת בו ומוכיחה אותו על מעשיו: "נוכל, סופך שתהיה שודד ותיאלץ להסתתר בגבעות. חכה, אפולון עוד יגלה את גבר הגנבה, ויוביל אותך עקוד בחבלים!". הרמס מגיב ועונה לה: "אל תאיימי עלי כפי שמאיימים על תינוק, אני בנו של זאוס, לא אסכים שנחיה במערה עלובה, בלי כיבודים ותפילות, ואם אפולון ירדפני, אפרוץ למקדשו שבדלפי, ואגנוב מאוצרותיו". משנודע לאפולון על אבדנו, הוא יצא לחפש אחר הבקר האבוד בכל מקום אפשרי. לאחר מאמצים רבים הוא מגיע כולו זועם למערה. הרמס מעמיד פני ישן, אך אפולון לא קונה את ההצגה, הוא מאיים על הרמס ודורש לדעת היכן החביא את הפרות שגנב. אך הרמס הנוכל הערמומי מכחיש נמרצות ומשיב לו: "אינני יודע על מה אתה מדבר, הרי אני תינוק יונק בן יומו, שעדיין לא יצא מעריסתו". אפולון לא מוותר, הוא מכנה את הרמס נוכל וגנב, מוציאו מהעריסה ומצווה עליו להוליכו אל המקום בו החביא את הפרות. הרמס לא משתף פעולה וחותר להגיע לאולימפוס יחד עם אפולו במטרה שזאוס אביהם יכריע במחלוקת. זאוס מבין כי הרמס משקר, אך יחד עם זאת עורמתו ותושייתו של הרמס מצאו חן בעיניו, ואינו פוסל את  הרעיון שלתכונות אלה יהיה מקום גם בקרב האלים. הרמס נאלץ לבסוף להודות במעשיו. זאוס מצווה על האחים להתפייס, ומטיל על הרמס להנחות את אפולון אל המחבוא שם נמצאות הפרות. בדרכם למקום, מציג הרמס לאפולון את הלירה שהמציא ובנה. הוא מנגן כמה צלילים ומוסיף ושר שירי הלל אודות תולדות האלים והמוזות. אפולון המוקסם והמתלהב מודה שטרם שמע מוזיקה כזאת למרות שהוא נמצא די הרבה בחברתן של המוזות האמונות על תחום המוזיקה. הוא מציע להרמס שילמד אותו לנגן בלירה והוא בתמורה יסלח לו ויקדם אותו בעזרתו של זאוס למעמד של אל אולימפי ויעניק, לו גם את תואר האל המנחה בדרכים. אפולון מוסיף ומעניק לו את מטה זהב פלאי המסוגל להצמיח עושר. הרמס תפס את מקומו על האולימפוס והמציא כלי נגינה חדש, את חליל הרועים. הוא מעניק לאפולון במתנה את הלירה שבנה. ומאז  מנעים אפולון בנגינה על הלירה את זמנם של האלים כאשר הם מתכנסים למשתאותיהם על האולימפוס.

אגדת התינוק הרמס המיוחסת למשורר הומרוס, מנמקת בעצם את מעשה הגניבה בתכונתו האלוהית של הרמס: כאשר הרעיון המרכזי הוא שהרמס כאל חדש בחבורת האלים לא היה זוכה מן הסתם שיקריבו לו קורבנות ויזבחו לו שלמים. ועל כן, היה מוכרח כביכול להכשיר לו את העולה במו ידיו. לחטוף מן הבקרים, לשחטם ולשורפם לכבוד עצמו. על פי הומרוס, יראת כבוד האל לא נפגמה כלל על ידי תיאורו את הגזל. להיפך, המשורר, וכן גם קוראו, נהנים מעורמתו של בן האלמוות, נותנים צדק למעשהו. גם לאל פיקח יכולות להיות תשוקות ארציות וסגולות שמיימיות גם יחד.

 

דיוניסוס -  ביוונית: Διόνυσος, אל היין, הגפן, השכרות, האקסטזה, הצמיחה, הפריון, התאטרון והמסכה. בנם של ראש האלים זאוס, וסמלה, נסיכה בת תמותה, בתו של מלך תבאי. בכחוס (יין) הוא שמו היווני השני, שם שאומץ גם במיתולוגיה הרומית. דיוניסוס הצטרף לאלי האולימפוס בשלב מאוחר יותר מיום היוולדו. האלה הסטיה ויתרה למענו על כסאה באולימפוס. דיוניסוס הוא אחד האלים הפופולאריים ביותר בתרבות הקלאסית, פולחנים רבים נערכו לכבודו של האל הכוחני שגילם את מחזור הטבע והפריון. הוא מייצג ואחראי על תחומים המשחררים את הגוף והנפש, אותם הצדדים הבלתי נשלטים באופיו של האדם ומתחברים לחיי הוללות, שכרות, מוזיקה, תיאטרון ובידור. כוחו הרב של דיוניסוס יכול להצמיח ולהרוס, להתאכזר ולחמול, להחיות ולהמית. בשל תכונות אלה זכה דיוניסוס לפופולאריות רבה גם בתרבויות נוספות מעבר לזו של יוון העתיקה.

באמנות היוונית של התקופה הקלאסית מוצג דיוניסוס כגבר מזוקן, בעל מבנה גוף מעט נשי, ולובש גלימה ארוכה. לראשו זר של עלי גפן ואשכולות ענבים. בתקופתו מאוחרת יותר הוא מוצג עירום וללא זקנו, אוחז בזמורת גפן וקיסוס, שהוא סמל הפוריות. סמלים נוספים המזוהים איתו הם קנקן של יין, גביע יין, ענבים ופירות נוספים, ונמרים, המובילים את מרכבתו.

 מיתוס סיפור הולדתו של דיוניסוס - זאוס ראש האלים חשק בנסיכה סמלה שהייתה בת תמותה, בתו של מלך תבאי. זאוס התחפש לעלם צעיר ונאה, בן תמותה. הגיע אל סמלה ותינה איתה אהבים, תוך שהוא נשבע לה להענות לכל בקשותיה. כאשר נודע להרה אשתו של זאוס על כך שסמלה בהריון, היא מגיעה אליה מחופשת לאשה זקנה וזורעת ספקות בליבה באשר לזהותו האמיתית של זאוס. בעקבות זאת, סמלה מבקשת ומשכנעת את זאוס להופיע בפניה בצורתו השמיימית כפי שהוא נוהג להופיע באולימפוס. בכך הרה גזרה את דינה של סמלה. שכן, כל בן תמונה אשר זאוס נגלה אליו בדמותו האלוהית, סופו מיתה. וכך היה, זאוס חשף את דמותו האמיתית בפניה וסמלה מתה כמוכת ברק. זאוס מחלץ את העובר מגופה החרוך וטומן את העובר בתוך ירכו. בתום "תקופת ההריון" הוא פותח את ירכו ומוציא את דיוניסוס לאויר העולם. הרה שמרה בלבה טינה לילד, היא לא משלימה עם המצב ושולחת טיטאנים שיקרעו אותו לגזרים, וכך היה. אך הטיטאנית ריאה, סבתו, השיבה את אותו לחיים. דיוניסוס נמסר לידיהן של נימפות ההרים, הן מסתירות אותו במערה, מטפלות בו ומטפחות אותו. הקשר של דיוניסוס ליין מתחיל כבר כאן, הנימפות רוחצות את הרך הנולד במים ומיבשות אותו בשמש, הן משקות את דיוניסוס ביין ומלמדות אותו את תהליך ייצור היין. מאז על פי האגדה, זקוקה הגפן לשמש ומים.

הפולחן לדיוניסוס - עד הכתרתו כאל אולימפי, דיוניסוס נאלץ לנדוד בארצות רבות, ולברוח מזעמה של הרה אשר לא חדלה לרדוף אותו ולהכותו בשיגעון. משום כך קשור עיקר פולחנו של דיוניסוס, לשיגעון. הוא נאלץ ליטול את מקל הנדודים עד שהיטהר מקללתה של הרה. כשהגיע לבגרות, החל לבסס את גידול הגפנים וניכס לעצמו את ענף היין. לאחר מכן החל הוא מפיץ את בשורת היין באסיה הקטנה ובהודו. הוא הרחיב את פולחנו בעזרת טקסים ומסתורין. במקומות מסוימים הוא נתקל בהתנגדות, אך רע ומר היה גורלם של המתנגדים. הפולחנים לכבוד דיוניסוס הגיעו ליוון מאסיה הקטנה ומתראקיה. הפולחנים של דיוניסוס נחוגו בתראקיה על ידי נשים שליוו אותו בדרכו במחולות וצהלות. אלה הן הנשים המַניאדוֹת (אשר כונו גם בשם בכחאיות), נשים פראיות הנושאות מוטות שבראשם אצטרובלים, הן התהלכו ביערות בתקופת החורף, כשהן לבושות עורות בעלי חיים תוך שהן מתופפות ורוקדות. טקסים אלו כונו בפי היוונים "אורגיות", כלומר פעולות פולחניות סודיות, הן קיימו יחסי מין עם גברים שהזדמנו בדרכן. רקדו וחוללו עד כדי איבוד חושים. ההשתוללות והאקסטזה הגיעו לשיאן בקריעה לגזרים של שור המסמל את דיוניסוס ואכילת הבשר חי (זאת לזכר קריעתו של דיוניסוס לגזרים על ידי הטיטאנים אותם שלחה האלה הרה). דיוניסוס, פרס עליהן את חסותו, השקה אותן ביין והאכיל אותן בדבש ופירות. הוא היה האל שלהן, "האל המשתולל והמשחרר. לכבוד דיוניסוס נערכה חגיגה שנתית גדולה והמונית בשם "דיוניסיה", חגיגה מלאה ביין, ריקודים והצגות. מטבע הדברים, היין שהיה מרכיב ראשי בכל פולחן, הביא עימו אקסטזה ושיגעון. כאל היין, ייצג דיוניסוס, את הכוחות הלא רציונליים בעולם. בפולחנו מהווה חיבור לתשוקות הבסיסיות של האדם. לכן, אופיים של הפולחנים תרם לקשר הישיר בין דיוניסוס לאדם: השגעון בא כעונש מידי דיוניסוס, מאחר ובעת התקף השיגעון או השכרות, עושה האדם מעשים אשר יתחרט עליהם כשישוב לעצמו.

מכיוון שהרה המיתה את דיוניסוס וסבתו ריאה החזירה אותו לחיים, מת דיוניסוס מדי שנה בחורף בעינויים קשים, ובאביב קם לתחייה. משום כך, פולחן דיוניסוס נועד בחלקו, להבטיח את שובם של האביב והפריון. וכך, בחורף צויין מותו האכזרי באמצעות הטרגדיות, ובאביב נחוגה תחייתו באמצעות הקומדיות. תיאטרון דיוניסיוס נבנה בסוף המאה ה6 לפנה"ס למרגלות האקרופוליס באתונה על גבעה אשר יצרה יציע בצורת פרסה. במרכז התיאטרון הייתה האורקסטרה ובה מזבח לכבוד דיוניסוס. עיקר הפעילות באותם ימים סבבה סביב הפולחן לאל דיוניסוס: הצגות, טרגדיות, דרמות, קומדיות, סאטירה ושירה. זה היה הבסיס להתפתחות הדרמה והתיאטרון בן זמננו. השחקנים במחזות השונים חבשו מסכות. גם פניו של דיוניסיוס היו מכוסים בדרך כלל במסכה. עפ"י המיתוס, מי שראה אותו ללא מסכה, היה משתגע, וסופו מוות. דיוניסוס לבש ופשט צורה כרצונו: אריה, נחש, אייל ותיש, חייו היו רצופים בשינויים ובגילגולי חיים. לכן, היה זה אך טבעי שאל היין, התיאטרון והמסכה, יחזיק גם בתואר של אל המטרמורפוזה (שינוי צורה).

תיאטרון דיוניסיוס - מבט מהאקרופוליס.

דיוניסיוס מגיע לביקור בתבאי, שם שלט בן דודו, המלך פנתאוס. הוא מלווה בחבורת הנשים המיאנדות. פנתאוס תיעב את הבחור הצעיר והזר הזה בעל המראה המתהולל, ואת בנות לווייתו העולזות והמתהוללות. הוא ציווה לכבול את כל החבורה ולכלוא אותם. אך אלה נמלטו בקלות רבה. בתגובה, נעל דיוניסוס את ארמונו של פנתאוס, והכה אותו בשיגעון. פנתאוס המעורער החליט לרגל אחד המינאדות בשעת התהוללותן והתחפש לאישה. אי שם בהרים הוא התקרב בחשאי אל הנשים אחוזות הטירוף בשעה שסעדו את ליבן בחיות שזה עתה קרעו לגזרים. המינדות רצו לעבר פנתאוס בחשבן כי הוא חיית פרא ושיסעו את איבריו אחד לאחד.

באירוע אחר, התהלך דיוניסוס לאורך החוף, כשלפתע התנפלו עליו שודדי ים: הם ראו את עלם החמודות הלבוש במיטב מחלצותיו, וחשבו שיוכל לקבל תמורתו כופר נאה. השודדים ניסו לכבול אותו על סיפון הספינה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו, משום שהכבלים נשרו שוב ושוב. ההגאי, שהבחין בכוחות העליונים של השבוי, התחנן בפני הקברניט לשחרר את האל, אך הקברניט דחה בבוז את הצעתו. ואז, בהוראת דיוניסוס, זרם של יין שטף את רצפת הספינה, וגפן החלה להשתרג סביב התורן. דיוניסוס לבש דמות של אריה ושל דוב, והבהיל את צוות הספינה עד מוות. כשהלם דיוניסוס בקברניט, קפצו אנשי הצוות לים בבהלה, פרט להגאי, והפכו לדולפינים. כששב האל לדמותו המקורית, הרגיע את ההגאי המבוהל ואמר לו כי הוא מצא חן בעיני בנם של זאוס וסמלה.

דיוניסוס מעולם לא היה מאהב גדול, במסגרת מסעותיו הרבים פגש את אריאדנה (Ariadne) היפה, נסיכת כרתים, שננטשה על ידי תזאוס באי נקסוס. הוא ריחם עליה, הציל אותה ולבסוף התאהב בה ונשא אותה לאשה. אריאדנה ילדה לו כמה ילדים, בנם אוינופיון (Oenopion), שמשמעות שמו היא יינן או בעל יקב. הוא היה המלך של חיוס, כשאמו אריאדנה מתה, הניח אוינופיון את כתרה בין הכוכבים בשמים. "אדריאנה הנרדמת" היתה דמות פופולרית באמנות. סיפור תרדמתה בחופי האי נאקסוס הפך להיות לסממן המזהה שלה. ביצירות רבות המתארות את מעלליו של דיוניסוס ניתן להבחין באשה ישנה. זו תמיד תהיה רעיתו אריאדנה. דיוניסיוס גילה נאמנות גם כלפי סמלה אמו, אותה לא ראה מעולם. לאחר שפולחנו נתקבל בכל הארצות, עלה דיוניסוס לאולימפוס ותפס את מקומו במשפחת האלים. דיוניסוס גמר אומר להוציא את אמו מן העולם התחתון. הוא ירד לשאול, התעמת עם האדס אל השאול  והעלה משם את סמלה. הוא מעניק לה את השם ת'יאונה (אם האל) ובזכות קשריו עם זאוס הבטיח דיוניסוס לאמו מקום צנוע באולימפוס.

דיוניסוס בארץ ישראל - בארץ ישראל נמצאו ממצאים רבים המציגים את דמותו של דיוניסוס. שני הממצאים המרכזים הם רצפת הפסיפס בציפורי, ומזבח פולחני לכבוד האל בבית שאן. ברצפת הפסיפס בציפורי, אשר נחשפה בשנת 1987, מתוארת תחרות השתייה בין דיוניסוס והיראקלס. תוצאת הלוואי של התחרות הונצחה בשני לוחות נפרדים של פסיפס. בלוח אחד מופיעה דמותו של היראקלס המעולף משכרותו, ואילו בשני מופיע דיוניסוס, כאשר הוא מסב בהדר ומביע שביעות רצון מניצחונו. חלקים אחרים של הפסיפס מתארים את לידתו של דיוניסוס וחינוכו בידי הנימפות, נישואיו עם אריאדנה, ותהלוכת ניצחונו לאחר מסעו להודו. מעבר לתיאור סיפורי חייו של דיוניסוס, מתוארים בציורי הפסיפס היבטים שונים בפולחנו של האל.

במהלך החפירות הארכאולוגיות בבזיליקה בבית שאן (המכונה סקיתופוליס ביוונית) התגלה מזבח דיוניסיוס עליו הוקרבו קורבנות. בשש פינותיו של הבסיס, מגולפות כפות רגליים של בעלי חיים. בשלוש הצלעות החזיתיות של גוף המזבח מגולפות מסיכות של שלושה ראשים ללא צוואר וכתפיים, ובשלוש הצלעות האחוריות תוארו סמלים המלווים את הדמויות המוצגות בחזית. הדמות המרכזית הייתה דמותו של דיוניסוס, ומתחתיה הופיעה הכתובת "במזל טוב". סלאוקוס בן אריסטון הקדיש את המזבח הזה כהודיה לאל דיוניסוס שהיה פטרונה של בית שאן.

מיתוסים בולטים במיתולוגיה היוונית 

מלחמת טרויה - הסוס הטרויאני.

מלחמת טרויה היא אחד המיתוסים העיקריים במיתולוגיה היוונית. המיתוס מתאר מלחמה שהתרחשה על פי המשוער בשנים 1184-1193 לפנה"ס ובה התאחדו עמי יוון (האכאים) כנגד עיר המדינה, טרויה הנמצאת בשטחי אסיה הקטנה. (כיום בשטחה של טורקיה). זה סיפור של יוזמה ותחכום שסיים שנות מלחמה ארוכות, בניצחונם של האכאים ובחורבן העיר טרויה. 

העילה למלחמה, על פי כתבי הומרוס, הייתה חטיפתה של הלנה אשת מנלאוס מספרטה בידי פאריס, בנו של  מלך טרויה. וזה סיפור המעשה: כל יושבי האולימפוס מלבד אריס, אלת הריב והמדון, הוזמנו לחתונתם של של המלך פלאוס עם נימפת הים תטיס. האלה אריס הזועמת החליטה לנקום, היא הגיעה לנשף החתונה והשליכה אל בין האורחים תפוח זהב עליו היה כתוב "ליפה מכולן". המעשה גרם לויכוח סוער בין האלות שנכחו במקום אשר תבעו לעצמן את התפוח. בסופו של דבר נותרו 3 אלות שסרבו להתפשר: אתנה אלת החכמה והמלחמה, הרה אלת הנשואין והמשפחה, ואפרודיטה, אלת האהבה והיופי. הן ביקשו מזאוס שיכריע ביניהן, אך הוא לא רצה להתערב בסכסוך, והטיל את המשימה על פאריס, הנסיך הצעיר מטרויה. פאריס לא ידע במי לבחור, והאלות ניסו לפתותו בהבטחות ובמתנות. הרה הבטיחה לו שליטה על ארצות בעולם. אתנה הציעה צבא גדול וחזק ומזל בקרב. אפרודיטה הציעה לו את האשה היפה ביותר בעולם. פאריס בחר בהצעתה של אפרודיטה והעניק לה את התפוח. בתמורה לכך, אפרודיטה הציעה לו את הלנה, אשר נחשבה ליפה בנשים, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה אשר בפלופונז. בסיועה של אפרודיטה, חטף פאריס את הלנה מארמונו של מלך ספרטה. כאשר מנלאוס גילה את דבר החטיפה, הוא כינס אליו את כל נסיכי יוון והכריז מלחמה על טרויה. בשלב מסוים הוצע למנלאוס ליישב את הסכסוך בדו קרב מול פאריס, הוא הסכים. אך אפרודיטה מנעה זאת, והעלתה בכך את חמתה של אתנה. אתנה הכועסת הורתה על חידוש הקרבות.

עשר שנות המלחמה לא התמקדו רק במצור על העיר טרויה, אלא בנסיון ניתוקה של טרויה מבעלות בריתה באסיה הקטנה. אך את המטרה העיקרית שהייתה פריצת חומות העיר טרויה, לא הצליחו היוונים ובראשם אגממנון מלך מיקנה להשיג. לבסוף הבינו היוונים, כי מה שלא הצליח בכח יצליח אולי בעזרת המוח. הם החליטו לנקוט תחבולה, פרי מוחו של אודיסאוס, מלך איתקה, ובנו סוס עץ חלול ענק והשאירו אותו ליד חומות העיר טרויה כשהם מעמידים פנים כנסוגים. הטרויאנים פותו לחשוב כי היוונים ויתרו על הקרב ונסוגו, וכי הסוס הוא מתנת האלים. הם הכניסוהו פנימה לתוך עירם המבוצרת. בתוך הסוס הוחבאו לוחמים יוונים חמושים. עם רדת הליל, יצאו הלוחמים ופתחו את שערי העיר לצבאות אגממנון אשר פשטו עליה והביאו להחרבתה ותבוסתה של טרויה עד היסוד. תחבולה מעין זו קרויה מאז סוס טרויאני (Trojan horse), והפכה לביטוי שגור במשמעות של משהו הנראה תמים, אך למעשה הוא גורם לנזק משמעותי המתגלה מאוחר מדי, אחרי שהנזק כבר נגרם במלוא חומרתו. כמו למשל, סוסים טרויאניים המושתלים במחשבים על ידי האקרים ובעלי עניין במטרה של שאיבת מידע חסוי וגרימת הרס..

סרטון הנפשה קצר על אגדת הסוס הטרויאני.

מלחמת טרויה - "עקב אכילס"

מיתוס נוסף, מתוך רבים אחרים הקשורים למלחמת טרויה, הוא סיפור מותו של אכילס כתוצאה מפגיעת חץ בנקודת תורפה בעקבו. המיתוס יצר ברבות הימים את מטבע הלשון "עקב אכילס", ביטוי המתאר נקודת חוּלשה או פגיעות פוטנציאלית.

אכילס או אֲכִילֵאוּס (ביוונית: Άχιλλεύς) הוא גדול המצביאים היווניים במלחמת טרויה. דמות מרכזית במיתולוגיה היוונית המתוארת באריכות ביצירה איליאדה של הומרוס.

אכילס היה בנם של נימפת הים תטיס ובן התמותה פלאוס, מלך המירמידונים בפיתיה, השוכנת בדרום מזרח מחוז תסליה. כשנולד, רצתה אימו לעשותו בן אלמוות וטבלה את גופו במי הנהר סטיקס אשר בשאול. כאשר הוטבל, החזיקה אותו אמו בעקבו, וכך איבר זה לא נגע במים ונותר פגיע וללא הגנה. לפי אגדה אחרת, האלים חששו מקיומו של כוח בלתי ניתן לפגיעה, ועל כן גרמו לתטיס לשכוח להרטיב את עקב התינוק בו החזיקה כשהכניסה אותו למים. כך או כך, נותר עקבו של אכילס פגיע, בניגוד לכל שאר גופו.

כאשר אכילס היה עדיין ילד, נתנה נבואה מפיו של הנביא קלכס, כי העיר טרויה לא תוכל להיכבש ללא עזרתו. בניסיונה למלט את נפשו של אכילס מהשתתפות במלחמת טרויה, הלבישה אותו תטיס בבגדי נערה והניחה אותו בחצרו של ליקומדס מלך סקירוס, מוּסווה כאחת משבע בנות ליקומדס. במהלך שהייתו שם, הכניס אכילס את דידמיאה, בתו של ליקומדס להיריון וכתוצאה מהיריון זה נולד נאופטולמוס, אשר הצטרף מאוחר יותר ללוחמים אשר הסתתרו בסוס הטרויאני.

דבר הסתרתו של אכילס נודע לאודיסיאוס, מלך איתקה. הוא הגיע לחצר ארמונו של ליקומדס כשהוא מחופש לסוחר של בגדי נשים ותכשיטים. כשפרש את מרכולתו בארמון, הניח בין חפצי הנשים גם מגן ורומח. אכילס הצעיר גילה עניין רב דווקא בכלי הנשק, בעקבות זאת זיהה אודיסיאוס את אכילס, ושכנעו לחבור אליו בדרכו להילחם בטרויה.

אכילס מצטרף לצבא הלוחמים והופך עד מהרה לאחד המצביאים הגדולים, תחת חסותו היו חיילים רבים  וצי גדול של אניות מלחמה. במהלך הקרבות השונים שהתחוללו באזור, כבש אכילס עשרים ושלוש ערים מחוץ לטרויה. אך לאחר הניצחונות הרבים הללו נהרג אכילס דווקא מידיו של פאריס, הנסיך הטרויאני שהחל את שרשרת האירועים שהובילה למלחמה בכך שחטף את הלנה אשת מנלאוס מלך ספרטה, לטרויה. על פי רוב הגרסאות, פגע פאריס בעקבו הפגיע של אכילס בעזרת חץ מורעל (שהונחה על ידי אפולו) שהיה משוח בדמה הארסי של ההידרה, אותו יצור מים מרובה ראשים דמויי נחשים. אכילס שנחשב לבלתי מנוצח, נהרג מפגיעה פשוטה בעקב. למרות גורלו זה, נשארה תהילתו כגיבור שלא נוצח בשדה הקרב.

הביטוי "עקב אכילס" אשר נולד מהמיתוס, הוא ביטוי הבא לתאר נקודת חולשה, לרוב אצל מי שחזק וחסין למראית עין. ישנו אזור בעקב הנחשב פגיע, במקום בו קיים גיד אורכי המקשר בין שרירי השוק האחורית עם עצם העקב והקרסול, ועל כן נקרא "גיד אכילס". מדען הולנדי בתחום האנטומיה בשם פרהיידן (Verheyden) השתמש לראשונה בביטוי זה בשנת 1693 בהקשר לאזור זה בעקב הרגל. גיד אכילס נושא בעומס רב בעת מצב יומיומי של הליכה ובמצבי פעילות גופנית כגון ריצה, קפיצה לרוחק או בזמן רכיבה על אופניים. דלקת של גיד אכילס נחשבת לאחת מפציעות הספורט הנפוצות ביותר, במיוחד עבור רוכבי אופניים ואנשים העוסקים בריצה. החלמה של דלקת גיד אכילס נחשבת כאיטית יחסית

אודיסאוס והמסע לאיתקה

אודיסאוס מלך איתקה, אי קטן ומשגשג מבחינה כלכלית וצבאית באותה עת, הוגה רעיון הסוס הטרויאני, נודע כחכם שבין המצביאים היוונים ובין החשובים שבהם. בסיומה של המלחמה, עורר את חמתם של האלים ונענש. נגזר עליו לערוך מסע ארוך ומתיש בחזרה לאיתקה. במשך מסעו בים, איתקה הייתה נגלת לעיניו ומשקרב אליה הייתה נעלמת. עשרים שנים נעדר אודיסאוס מביתו. 10 שנים עקב מלחמת טרויה, ו 10 שנים נוספות בשל מסע השיבה הארוך ("נוסטוס") לביתו, מסע גדוש תלאות והרפתקאות שעיכבו אותו מלהגיע ליעדו.

כאשר הגיע מנלאוס מלך ספרטה יחד עם אחיו אגממנון לאיתקה, והודיעו לאודיסאוס שעליו לחבור ליתר מלכי יוון במלחמה על טרויה, הוא סרב, והעמיד פני משוגע. אך לבסוף נתרצה ויצא למלחמת טרויה. לאחר הניצחון שנחלו מלכי יוון, התמלא אודיסאוס גאווה רבה על רעיונו המבריק של הסוס הטרויאני שהוביל לתבוסת הטרויאנים. על פי האיליאדה של הומרוס, הוא צעק לעבר החוף אל פוסידון, אל הים, כי הגיע לדרגת אל וכי אינו זקוק יותר לחסדיהם של האלים ולעזרתם. על יהירות זו נענש אודיסאוס ומסעו חזרה הביתה היה רצוף תלאות וקשיים - כלקח שלימד אותו פוסידון.

כך למשל, במהלך מסעו נתקלו אודיסאוס ואנשיו בקיקלופ הענק פוליפמוס. כאשר ביקש הענק לדעת את שמו ענה לו אודיסאוס ששמו הוא "אף אחד", בתגובה החל הקיקלופ החל לטורפם בזוגות, אודיסאוס ואנשיו השיבו מלחמה ותקעו בעינו האחת מקל בוער. כך התאפשר לאודיסאוס לברוח מן המערות של פולימפוס. אותו קיקלופ היה בנו של פוסידון, ואודיסאוס, שוב ביהירותו, צעק לקיקלופ העיוור מן הספינה לאחר שעזב את האי שלו: "אם פעם ישאלוך מי האיש שהטיל בעינך את המום הנתעב, הגד שניקר את עינך אודיסאוס מאיתקה, מחריב הערים!. בעקבות כך התפלל הקיקלופ לאביו שימשיך להתנכל לאודיסאוס במסעו.

בזמן היעדרו של אודיסאוס, אשתו, פנלופה היפה, הייתה מוקפת במחזרים שתבעו ממנה לבחור באחד מהם ולהינשא בשנית. פנלופה האמינה כי בעלה בחיים ועוד יחזור יום אחד. היא נמנעת מלהיענות למחזרים באמתלה שהיא עסוקה במלאכת טווייה מסוימת, ומבטיחה להם כי תינשא לאחד מהם רק כאשר המלאכה תושלם. כל לילה היא פורמת את מה שכבר טוותה, עד שלבסוף התגלה המעשה והמחזרים תבעו ממנה סופית לבחור באחד מהם. בינתיים חזר אודיסאוס לאיתקה, ובעזרת האלה אתנה, מתחפש לקבצן מחשש שיזהו אותו מחזריה של פנלופה ויתנכלו לו. פנלופה נקטה בתחבולה, היא הוציאה מהמחסן קשת גדולה ואשפת חצים שהיו שייכים לבעלה ואמרה למחזרים שהאדם שיוכל למתוח את הקשת ולירות בה חץ שיעבור דרך שתים עשרה טבעות קטנות, יהיה לה לבעל. המחזרים נענו לאתגר, אך איש מהם לא עמד במשימה. אודיסאוס המחופש לקבצן כופף את הקשת ללא מאמץ וירה חץ דרך 12 הטבעות, לאחר מכן הסתובב לעבר המחזרים, הודיע שדינם נגזר וירה בכולם למוות את שאר החצים, כשבנו טלמאכוס עוזר לו עם חרבו.

כאשר אודיסאוס מפליג למלחמת טרויה הוא משאיר את טלמאכוס בנו תחת השגחתו של חברו מנטור, ששימש לו כחונך. מנטור (מיוונית: Μέντωρ). זהו המקור לביטוי "מנטור" - אדם המשמש כיועץ או מדריך, לרוב בעל ניסיון עשיר בתחום התמחותו.

"אודיסיאה" - יצירתו האפית של הומרוס, גדול המשוררים של העת העתיקה היא הבסיס למוטיב "השיבה המאוחרת הביתה". זה המוטיב המתאר את האדם החותר בכל מאודו אל "איתקה" שלו ואיך העולם בכוחו הגדול לייצר אירועים שרירותיים, שם אותו ללעג, מעכב ומסיט אותו שוב ושוב ממטרתו.

קונסטנטינוס קוואפיס (1933 - 1863) המשורר הגדול של יוון המודרנית. חיבר את השיר איתקה. בשיר הוא מרחיב את המושג איתקה, והופכו למשל המסמל את רוח חייו של האדם. איתקה היוותה למעשה משל למשאת נפש בלתי מושגת של אודיסאוס הממשיך בנסיונותיו לחזור לאיתקה כי פשוט אינו יכול אחרת. חשוב לו שנדע שאיתקה איננה איזו תיבת מטמון המצפה לנו בקצה הדרך. העושר המצפה לנו באמת יהיה ניסיון החיים שנצבור בדרך לאיתקה.

תרגום שירו של קוואפיס לעברית בעמוד איתקה.

שון קונרי מדקלם את שירו של קוואפיס על רקע צלילי המוסיקה של וונגליס

מיתוס נרקיסוס – מקור הביטוי "נרקיסיזם"

נרקיסוס היה בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה לירופה. הוא היה בעל יופי יוצא דופן, יופי שמשך אליו עלמות חן ונימפות רבות. אך נרקיסוס לא השיב אהבה לאף אחת מהן, הוא דחה אותן בבוז התנכר להם ואף העליבם. אחת מאותן נימפות שהתאהבו בו אנושות, הייתה איכו Icho. תפקידה של איכו היה להעסיק את האלה הרה אשתו של זאוס בדיבורים, כדי שלא תתפוס את בעלה בשעת ניאופיו עם חברותיה הנימפות. כאשר גילתה זאת הרה, היא קיללה אותה וגרמה לכך שלא תוכל לדבר כרצונה, אלא תוכל רק לחזור כהד על דברי אחרים. (מכאן באה המילה האנגלית להד - Echo).

 איכו מנסה ליצור מגע עם נרקיסוס ועוקבת אחריו בעודו מתבודד ביער. נרקיסוס מבחין בה והיא מתקדמת לעברו אחוזת שמחה, אך מלבד לחזור על מילותיו, אין היא מסוגלת לפתוח בשיחה ולא נותר לה אלא לחבקו. אך נרקיסוס הודף אותה בזלזול באומרו: "מוטב לי למות מאשר לשכב איתך". לאור יהירותו ואכזריותו הרבה החליטו האלים להענישו. הם בחרו את נמסיס אלת הנקמה שתטיל עליו קללה. נמסיס בוחרת ללמדו לקח, שיתנסה אף הוא באהבה שלא ניתן לממשה. היא הענישה אותו בכך שלעולם לא יוכל לאהוב אלא רק את עצמו, אהבה עצמית ללא גבולות.

יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם והתכופף כדי לשתות מים. כאשר ראה את דמותו היפה נשקפת אליו מן המים, מיד התאהב נרקיסוס בעצמו. הוא לא יכול היה לגעת ולהשיג את דמותו המשתקפת במים, כי בכל פעם שרצה לעשות כן, ידיו הרעידו את המים ובבואתו נעלמה. כך הוא נשאר מרותק לדמותו באגם ודעך עד למותו. במקום שבו מת, צמח פרח יפה כמותו, שהנימפות כינו אותו על שמו "נרקיס". כך נולד לו גם המושג "נרקיסיזם", אהבה עצמית באופן קיצוני. ובימינו מכנים אדם כזה בכינוי "נרקיסיסט".

מיתוס "תיבת פנדורה"

פנדורה הייתה האישה הראשונה שנוצרה על ידי זאוס, כחלק מהעונש שלו למין האנושי על כך שגנבו ממנו את סוד האש. פירוש המילה פנדורה. ביוונית - Pandora Πανδώρα  = כל המתנות. πᾶν Pan = כל.  Doron δῶρον = מתנה. כלומר, כל המתנות. מכאן גם המילה דורון בעברית, הלא היא מתנה.

המושג "תיבת פנדורה" הוא מטבע לשון - פתיחתה של "תיבת פנדורה" פירושה חשיפה או פתיחה של דברים לא נעימים, צרות, או בעיות מורכבות, שהיה עדיף להתעלם מהם ולא לחשוף אותם, כדי שלא לפתוח "קופת שרצים" של בעיות וסיבוכים. סיפור זה אמור להסביר את המקור לאסונות בעולם ואת המקור לתקווה שבאה חרף האסונות.

סיפור המיתוס - על פי הסיודוס, הטיטאן אפימתאוס היה אחראי על מתן תכונה חיובית לכל אחד מבעלי החיים. אך כאשר הגיע הזמן לתת גם לאדם תכונה חיובית - לא נשאר דבר. פרומתאוס, אחיו, הבין שמאחר והאדם הוא בעדיפות עליונה ביחס לכל בעלי החיים, עליו לקבל מתנה יחודית. לכן, גנב פרומתאוס את סוד האש מזאוס ומסר אותה לאדם.

זאוס התרגז וציווה על האלים ליצור אישה יפה ומושלמת, כמתנה שתהווה עונש לאדם. (במיתולוגיה היוונית, עם בריאת העולם, היו בו רק גברים). דמותה של האשה שנבראה הייתה כשל אחת האלות, אבל קטנה יותר. האלים קראו לה פנדורה – "מתנת כל האלים". האלים תרמו את חלקם בעיצובה: הפיסטוס עיצב אותה מחימר ונתן לה צורה, אפרודיטה נתנה לה יופי, קסם וחנופה, ואפולו נתן לה כישרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא. אחריהם נתן לה הרמס את יצר הסקרנות. וזאוס מצייד אותה בתיבה (שצורתה כד) ומזהיר אותה שלא לפתוח אותה לעולם.

פרומתאוס הזהיר את אפימתאוס לא לקבל מתנות מהאלים באמרו "מתנותיו של זאוס מסוכנות הם, אל תיקח מידיו דבר". יום אחד הופיע זאוס בפני אפימתאוס ועמו מתנה. "זו מתנתי אליך, אישה במתנה". אמר זאוס לאפימתאוס, "שמה פנדורה. היא תדע לאהוב אותך, ותעניק טעם חדש לחייך, טעם שלא ידעת מעולם". אפימתאוס לא מקשיב לאזהרות אחיו. הוא מקבל את פנדורה ברצון, התאהב בה והתחתן איתה.

עד אז, המין האנושי חי בעולם מושלם ללא דאגות. אפימתאוס, ביודעו כי זאוס לא מחלק מתנות חינם, מצווה אף הוא ואומר לפנדורה לא לפתוח את התיבה לעולם. אולם, התיבה הסגורה לא נתנה לפנדורה מנוח, סקרנותה גברה עליה, היא שלחה את ידה אל מכסה התיבה, ופתחה סדק צר. במעשה זה שחררה פנדורה אל העולם את כל האסונות והצרות כדוגמת: מחלות, מגפות, יסורים פגעים, עצב, עוני, פשע, כאב, סבל, קנאה ונקמה. פנדורה מיהרה לסגור את התיבה. כאשר נודע הדבר לפרומתאוס הוא כעס מאד ואמר: את הנעשה אין להשיב, הצער והכאב לא ירפו עוד מן העולם. אבל בואו נבדוק בזהירות אם נשארה אולי איזה שהיא תקווה בתיבה, עוד משהו שיוכל להקל על בני האדם המתייסרים. הוא פתח את מכסה התיבה, וגילה בתחתיתה יצור קטן וחלש שלא הספיק לצאת מהתיבה. פרומתאוס הוציא את היצור העדין באצבעותיו, ואמר לאפימתאוס ולפנדורה: "הנה, ראו, זוהי התקווה, היא קטנה ושברירית, אבל כוחה רב ועצום. כל עוד יש תקווה לאדם, הוא יוכל לשרוד ולהתקיים למרות כל הייסורים, הכאב והצער. לכן, שמרו עליה מכל משמר, והעבירו אותה הלאה, גם לדורות הבאים."

סיפורה של פנדורה מזכיר את סיפור גן עדן שנזכר בתורה: אלוהים ברא את חווה והביא אותה אל האדם. האישה התפתתה לאכול מהעץ היחיד שנאסר עליה - עץ הדעת טוב ורע. כתוצאה מכך באו על המין האנושי צרות רבות. אמנם בשונה מסיפורה של פנדורה, חווה נבראה כדי להיות בת זוגו של האדם ולא נבראה מראש כעונש.

האסטרואיד 55 Pandora שהתגלה ב-1858, והירח פנדורה של שבתאי נקראים על שמה.

מיתוס סיזיפוס - "עבודה סיזיפית"

סיזיפוס מוכר בעיקר מהמיתוס על העונש שקיבל לאחר מותו. נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה הר, רק כדי להגיע לפסגה ולצפות בסלע נופל חזרה למטה, וחוזר חלילה. עונשו של סיזיפוס הוא המקור לביטוי "עבודה סיזיפית", שמשמעותו עבודה מפרכת ואינסופית ללא תכלית.

סיזיפוס היה מלכה של קורינתוס. הוא מתואר במקורות השונים כמלך רשע וערמומי. בנם של איולוס, שליט תסליה, והנימפה אנרטה. הוא נשא לאישה את מרופה, אחת הפליאדות בנות לוויתה של ארטמיס. מסופר שבין סיזיפוס לאחיו, סלמוניאוס, שררה שנאה עזה. סיזיפוס הערמומי רצה להרוג את אחיו, והלך לאורקל בדלפי בכדי לטכס עצה. נאמר לו שעליו להביא לעולם ילד עם טירו, בתו של סלמוניאוס, וילד זה יהרוג בעתיד את סבו. סיזיפוס פיתה את טירו והביא עמה ילד, אך טירו גילתה את תוכניתו של סיזיפוס והרגה את ילדה בכדי להציל את אביה.

הסכסוך עם זאוס – סיזיפוס החל את סכסוכו עם מלך האלים זאוס בכך שפגע ב"קסניה" – מנהג הכנסת אורחים שהיה בעל ערך עליון וחשוב במסורת היוונית. מסופר עליו שנהג לגרום למטיילים ואורחים שהגיעו לקורינתוס לתעות בדרכם ולהרוג אותם. זאוס, הידוע גם כמגנם של האורחים לא יכול היה להתעלם מכך. אך זו הייתה רק תחילת הסכסוך. זאוס חטף את הנימפה אגינה, בתו של אזופוס (אל הנהרות), ומסתיר אותה באי ונונה כדי להצילה מזעמם של הוריה. אגינה ילדה לזאוס את איאקוס. לאחר מכן נקרא האי על שמה, אגינה. כאשר אזופוס הגיע בחיפושיו לקורינתוס, סיזיפוס מבטיחו כי יגלה לו מי חטף את בתו ואת דבר מקום הימצאה, זאת בתמורה לכך שאזופוס יספק לקורינתוס מעיינות מים. אזופוס נענה לעסקה ומיד יצא לדרכו כדי לשחרר את בתו, אך זאוס מצליח להדוף אותו בעזרת ברק.

התחמקויות מהמוות - בעקבות המקרה עם אזופוס, פנה זאוס לתנטוס וציווה עליו לכבול את סיזיפוס בשאול. סיזיפוס חשד כאשר הגיע אליו תנטוס ולא האל הרמס שתפקידו ללוות את המתים לשאול. על כן, הוא הערים על תנטוס וכבל אותו תחתיו. בעקבות כליאתו של תנטוס, פסק המוות בעולם. לא היה ניתן להעלות עולות או לאכול בשר, והזקנים והגוססים סבלו בלי שיגיע הקץ. המצב ליבה את חמתו של ארס, אל המלחמה, ששחרר לבסוף את תנטוס כדי שימשיך במלאכת המוות. סיזיפוס הבין בשלב זה שייאלץ לחזור לשאול. הוא ביקש לחמוק מכך והורה לאשתו מרופה שלא תשים על עיניו מטבעות כמנהג הקבורה ביוון. וכך, בהגיעו לשפת נהר אכרון (Acheron), לא יכול היה לשלם את המטבע למשיט המעבורת כארון כדי לעבור את הנהר אל עבר השאול. האדס "אל השאול" (בגרסאות אחרות מדובר באשתו, פרספונה) אפשר לו לחזור לעולם החיים כדי לבקש מאשתו לבצע את הקבורה כראוי. על ידי תחבולה זו חזר סיזיפוס לעולם החיים.

עונשו של סיזיפוס – בהגיעו לבסוף לעולם המתים, הוא משלם את המחיר על כל תחבולותיו. זאוס הזועם, נוקם בו ומטיל עליו עונש נצחי, נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה הר בשאול, כאשר בכל פעם, כמעט לפני שסיזיפוס מגיע לפסגה, הסלע מתגלגל חזרה למטה ומצריך את סיזיפוס לחזור על הפעולה לעולמי עד. סיזיפוס נידון למאמץ חסר תועלת וייאוש ללא סוף.

תסאוס והמינוטאורוס

לפני שמינוֹס היה למלך כרתים, הוא התפלל לאל הים פוסידון, וביקש את תמיכתו בנדון. בתמורה הוא הבטיח להעלות קורבן לפוסידון. פוסידון שלח לו שור לבן, יפה ומשובח, אך מינוס, שרחמיו נכמרו על היצור המופלא, הקריב במקומו שור רגיל. פוסידון, נזעם מהפרת ההבטחה, וגרם לפסיפאי אשתו של מינוס להזדווג עם השור ששלח. כתוצאה מהזיווג נולד המינוטאורוס – "השור של מינוס", יצור כלאיים של שור ואדם. המינוטאורוס היה יצור אכזר ופראי שהטיל את חיתתו על תושבי כרתים, ולכן מינוס, בעצתו של האורקל מדלפי, כלא אותו בלבירינת – מבוך רחב ומשוכלל שתוכנן על ידי האדריכל והממציא הגאון, דדלוס. המבוך שכן על פי האמונה בקנוסוס הסמוכה להרקליון בירת כרתים. קנוסוס שמשה כמרכז המסחרי והפוליטי של התרבות המינואית. כיום ניתן לבקר באתר הארכאולוגי במקום, ולהתרשם משרידי ארמון קנוסוס.

באותה תקופה הכריז מינוס מלחמה על אתונה, כיוון שרצה לנקום באתונאים על כך שרצחו את בנו. אתונה נוצחה במלחמה, וכעונש, נדרשה לשלוח, אחת לשבע שנים, שבעה מן האמיצים שבבחורי אתונה ושבע מן היפות שבעלמותיה לכרתים. משם נלקחו אל תוך הלבירינת, כדי שיהיו טרף עבור המינוטאורוס. כשהגיעה הפעם השלישית, התנדב תסאוס, בנו של איגאוס מלך אתונה, לצאת בעצמו אל כרתים כדי לשים קץ לעניין ולהרוג את המפלצת. הוא התחלף עם אחד הצעירים, ויצא בספינה שהניפה מפרשים שחורים. תסאוס הבטיח לאביו איגאוס, כי אם יצליח במשימתו יניף בשובו מפרשים לבנים על גבי ספינתו.

בטרם צאתו של תסזאוס למסע, אריאדנה, בתו של המלך מינוס, התאהבה בו והחליטה לסייע לו להשמיד את המינוטאורוס. היא נתנה לתסאוס פקעת חוטים, (מכאן אגב, המקור לביטוי "קצה חוט") כדי שיוכל לשוב על עקבותיו ולצאת בהצלחה מן המבוך. (על פי אחת הגרסאות, דדלוס סייע לתסאוס ואריאדנה) תסאוס הגיע למבוך ונלחם במינוטאורוס, והכה אותו למוות באגרופיו. חיי הצעירים שנועדו להוות טרף למינוטאורוס ניצלו, הם נמלטו יחד עם תסאוס ואריאדנה. בדרכם חזרה אל אתונה נטש תסאוס את אריאדנה באי נַקסוס. למחרת היום, כשגילתה אריאדנה כי תסאוס עזב בלעדיה, הטילה בו קללה כי ישכח להניף בספינתו את המפרש הלבן. על פי גרסה אחרת של הסיפור נתגלה האל דיוניסוס לתסאוס ואמר לו כי בחר כבר באריאדנה להיות לו לאישה, וציווה עליו לנטוש אותה באי נקסוס. גרסה נוספת מספרת כי אריאדנה חלתה ומתה בדרכה הביתה, ותסאוס בצערו הרב שכח להחליף את המפרשים. כך או כך, אגיאוס מלך אתונה ממתין לשובו של בנו מהמסע. הוא ממתין בראש הצוק בכיף סוניון, המקום בו נמצאים כיום שרידי מקדש האל פוסידון. כשראה איגאוס כי הספינה המתקרבת לחופי אתונה מניפה מפרש שחור, הבין כי בנו אינו עוד בין החיים, והשליך עצמו הימה וטבע. מאז נקרא הים הגדול והמרכזי של יוון בשם הים האגאי.

תסאוס היה למלך המיתולוגי של אתונה העתיקה. האתונאים החשיבוהו לגדול המחוקקים שקמו להם מעולם. המיתוס מסמל את ביטולו של הפולחן הדתי שכלל קורבנות אדם, ומעבר לציוויליזציה מתקדמת יותר. לפי פרשנות אחרת, שמתמקדת בהיבט הפוליטי, המיתוס מתייחס לשחרורם של האתונאים, או של היוונים ככלל, מעולה של כרתים שהייתה בעלת עליונות ודומיננטיות משך שנים רבות.

דמותו של המינוטאורוס חיה וקיימת כיום בספרי פנטסיה שם מוזכרים המינוטאורים בדרך כלל כדמויות חסרי תרבות ובעל כבוד מפוקפק, אך כיצורים חזקים מאוד ולוחמים מסורים. דמויות של מינוטאורים מופיעות, בין היתר, במשחק התפקידים "מבוכים ודרקונים" ובסדרת הספרים "נרניה". דמויות מצוירות של מינוטאורים מופיעות ביצירות רבות של פבלו פיקאסו, בעיקר משנות ה-30 של המאה העשרים. מספר תמונות מציגות את המינוטאורוס כאנס וכרוצח, אך תמונות אחרות דווקא מציגות אותו כמאהב ולא כמפלצת.

מיתוס המינוטאורוס הוליד את "מיתוס איקרוס" על שמו נקרא האי איקריה. ועל כך בסיפור הבא.

מיתוס איקרוס והאי איקריה

דדלוס היה מהאמנים והממציאים המוכשרים ביותר ביוון. הוא נענה לבקשתו של המלך מינוס מכרתים, ובנה את הלבירינת, מבוך שנועד להסתיר מהעולם ולהחזיק בשבי את המינוטאורוס, "השור של מינוס", בנם של פסיפאי (אשת מינוס) ואל הים פוסידון. בן כלאיים של שור ואדם, יצור פראי ואכזר שהטיל את חיתתו על תושבי כרתים.

אחרי השלמת בניית המבוך החליט המלך מינוס לכלוא במגדל הסמוך למבוך, את דדלוס ובנו איקרוס. זאת על מנת שאיש מלבדו לא ידע על סודותיו של המבוך. לפי גרסה אחרת, מינוס כלא אותם בשל כשלונו של דדלוס בתכנון הלבירינת כמבוך ללא מוצא, זאת משום שתסאוס הצליח לברוח מן הלבירינת לאחר שהרג את המינוטאורוס. סיבה נוספת לכך היא חשדו בדדלוס כי סייע לתסאוס בבריחתו מן המבוך.

דדלוס האדריכל הגאון, הוגה תכנית בריחה. כיוון שדרך הים הייתה חסומה על ידי ספינותיו וחייליו של מינוס, החליט דדלוס להימלט דרך האוויר. דדלוס ואיקרוס אספו נוצות מציפורים שעפו לגובה המגדל והכינו לעצמם כנפיים, כאשר הם מחברים את הנוצות בעזרת חוטים ושעווה, לאחר מכן הרכיבו לכנפיים רתמה ועטו על גופם את הכנפים. בטרם החלו את מעופם, הזהיר דדלוס את איקרוס שלא יעוף נמוך מידי, כדי שאדי הים לא יחלישו את השעווה, ושלא יעוף גבוה מדי, כדי שהשמש לא תמס את השעווה. אולם איקרוס, שהיה צעיר ופזיז, התלהב מכך שהוא יכול לעוף והמריא מעלה ומעלה, תוך שהוא מתעלם מהוראותיו של אביו. אט אט המסה השמש את השעווה שחיברה את הכנפיים לגופו והוא נפל ונהרג. דדלוס מצא את גופת בנו שנסחפה אל חוף אי. דדלוס באבלו, קילל את כישרונותיו שהביאו למותו של ילדו, וקבר אותו על אדמת האי אשר מאז, לפי המיתולוגיה היוונית, נקראה איקריה על שמו של איקרוס. ים כרתים מכונה גם בשם "הים האיקרי" על שמו של איקרוס. השם איקרוס משמש כהשאלה לאדם הרפתקן, המסתכן יתר על המידה.

בתרבות - המיתוס על איקרוס ודדלוס שימש השראה למספר יצירות מופת מתקופת הרנסאנס. אחת המפורסמות שבהן (פיטר פול רובנס, 1636) מתארת את מעופם של איקרוס ודדלוס בצבעי צהוב עזים וחמים, ומכאן שהמסר העיקרי של הצייר הוא הדגשת חטא היוהרה של איקרוס שהגביה עוף. והעונש, המסת הדונג, ומותו של מי שמתייהר כך. המיתוס על איקרוס ודדלוס שימש השראה גם לאלבום חשוב של הרכב אמריקאי בשם Winter Consort וגם לשיר Flight of Icarus של להקת ההבי מטאל האנגלית איירון מיידן. ברוס דיקינסון, מחבר מילות השיר, שינה את הגרסה המקורית של הסיפור: על פי השיר, אביו של איקרוס בכוונה הכשיל את בנו ושלח אותו אל מותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.